זכרונות

אני זוכרת את היום שסלחתי לו. בפעם ההיא, לאחר ששלטתי בו לרגע.
שהרגשתי את העוצמה והבנתי למה זה סוחף ואת האדישות הרגעית.
שהבנתי את היכולת לגרום סבל לדם אהוב, בלי להרגיש רע עם זה.
ואולי בעצם באתי אז מנקמה, אבל ברור שהאדישות שלי הייתה רגעית
ושלא הייתי מסוגלת לתקוף אותו באמת. ונותרתי אמפטית אליו ותומכת.

במאי 2005, שסלחתי לו, רציתי לספר לו. אבל הוא נעלם ואז שוב הופיע.
מפלרטט איתי, בעקשנות למרות שהוא בכלל מקולר אליה, לונילית שלו.
החלטתי שמגיע לי יותר ממה שהציע ומכיוון שסלחתי, יכולתי ללכת ממנו.

מצאתי שאני מרגישה חזקה מולו. הצעתי לו להפגש, ביום שישי בבוקר.
רציתי להפרד ממנו יפה. קבענו ליום ארוך. בצהריים שישבנו בים, נבוכים
ואני הצעתי סשן, לפרידה. הוא חשב על זה מעט או שעשה את עצמו.
שאלתי אם הוא מעדיף לשמור לה אמונים והוא ענה שהם נפרדו, לפני יומיים.

היה סשן גרוע במיוחד. ולא היה שם אפטר קר. שוב נפגעתי. הבנתי שזה הסוף.
הגעתי אליו הבייתה והטחתי בו, הכל. הרגשתי חזקה מולו וחופשיה ללכת משם.
מה שלא הבנתי זה שמוטטתי אותו באותו הלילה, שעמדתי מולו וזה לא נגמר.
הוא לא נתן לי ללכת בקלות, לפתע התחיל להשאיר לי הודעות, בפרופיל הישן.
אמרתי לו שאני רוצה להתנתק, אבל נראה שהוא זקוק לי. אם כן, ביקשתי שיגיד.
בערב הוא כעס מהבקשה שלי. אבל למחרת הוא אמר לי: אני זקוק לך, אל תלכי.

מהר נזכרנו כמה מדהימה האינטימיות בנינו, כמה אוהב ה BDSM שלנו.
אהבתי אותו ללא תנאים. נשארתי שם בשבילו, אבל ניסיתי להגן על עצמי.
ניסיתי לשים גבולות. לא ממש לחזור, אך הוא פרץ את כולם. לא ראה אותי בכלל.
ניסנו לדבר על העבר. הוא הצליח לשכנע אותי באשמתי, כי אני לא שיתפתי אותו
במה שעובר עלי. הוא אמר: לא נתת לי הזדמנות לא לפגוע בך. השתכנעתי ...
שזה הגיוני שהוא מתעלם ממני. שכחתי שכתבתי לו מכתבים שאני רוצה לדבר.
מוזר כמה האהבה מעוורת. איך עדיין האמנתי שהוא לא יפגע בי.

השתדלתי יותר, הייתי מאוד תקשורתית, מאוד כנה. לחא להסתיר ממנו דבר.
אבל הוא נותר מרוכז בעצמו. כבר זיהיתי את עוצמת השנאה העצמית שלו.
ותמיד נותרתי חזקה או רוב הזמן. שהייתי נשברת לרגע, אספתי את עצמי לבד.
ושוב תמכתי בו, אבל החלטתי להתרחק. ואז הוא רצה להיפרד ממני, הסכמתי.
ברגע שהסכמתי, הוא השתגע לי שוב. הוא הפך אובססיבי כלפי. ניסתי לנשום . .
להתנתק קצת, אך שהוא ביקש להיפגש שוב. הסכמתי. עדיין ניסיתי לשים גבול.
אבל הוא התמוטט, הוא הרגיש שאין לו שליטה, אמר לי שאני לא נותנת בו אמון.
בסשן האחרון שלנו ביחד הסכמתי לתת לו אמון, למרות כל העבר. התמסרתי, כולי,
התקיימתי רק בשבילו. עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם. אבל בסוף הסשן,
הוא שוב התמוטט מולי. שניסיתי לעשות אפטר קר לשנינו, הוא כעס. ויתרתי.

שלוש ימים ריחפתי בספייס שלי ואז הגיעה הנפילה. הוא בדיוק התקשר.
אני הייתי עם אחותי. הוא לא יכל לחכות. אז הוא כתב לה מכתב אהבה,
בבלוג שלו. הוא אפילו לא סיפר לי שהם בקשר. וזה לא שלא שאלתי בברור.
החברות שלי שקראו את המכתב, ידעו שהוא איתי. אבל לא ההשפלה הפומבית
היא זאת פגעה בי. זאת הייתה הפגיעה באמון, אבל יותר מהכל, התובנה שלי,
עד כמה הוא רואה אותי שם. ידיד וירטואלי אמר לי שהוא לא אוהב אותי.
לא רציתי להאמין. למחרת לא יכולתי להפסיק לבכות. הוא הגיע ודרש הסברים.
לא יכולתי לדבר. ביקשתי שנדבר בעוד יומיים. שרק יחבק אותי. הוא לא ויתר,
לחץ עד שנשברתי וצעקתי שהוא לא אוהב אותי.

הוא אמר שהוא לא יכול לסבול אותי יותר ועל כן הוא בוחר ללכת.
בניסיון להכיר בי, ביקש שאשחרר אותו ואני נשארתי רועדת, לבד, ברחוב.

למחרת התקשרתי, אמרתי שאני לא בסדר. שאני זקוקה לעזרה.
הוא הבטיח להיות שם בשבילי. יום אחרי השיחה הוא חזר לאותה הבחורה.
במהל חודשיים הוא קיבל ממני הרבה כח ואהבה. אמר לי תודה על זה.
אבל הוא לא יכל לתמוך בי, הוא היה עסוק איתה. הוא גם לא יכל לספר לי.
ביקשתי מכתב פרידה, בבלוג. לא הבנתי מה קורה. התמוטטתי.
בכל זאת הוא אמר שהוא לא נוטש אותי. ואני עדיין האמנתי לו. לצערי.
אני מניחה שלולא הייתי מנסה להשען עליו ולהאמין להבטוחותיו, היה יותר טוב.
ולאט לאט, הוא התחיל לכעוס עליי שהכאב שלי פוגע באהבה שלו ושל אהובתו.
אבל הוא לא יכל לספר לי את האמת, הוא היה מסובך מדיי בשקרים שלו.
אני חושבת שגם היא לא ידעה שהוא היה איתי עוד לפני שהם נפרדו,
היא גם ודאי לא ידעה שהוא היה איתי שהם התחילו לדבר, עד שהם חזרו.
לא חושבת שהוא שיקר מבחירה. כמו תמיד, זה היה מחוסר אונים.
ואז, באחד הימים הוא תקף אותי פיזית וגם האשים אותי במה שקרב מכך,
שנשברה המאפרה שקיבל מגרושתו. הוא לא שם לב שהוא שבר אותה בעצמו,
תוך התקף הזעם. ואני ? פעם ראשונה בחיי כאבתי ובנתי שאין קשר ל BDSM
והייתי עם סימנים כחולים של אלימות ברורה. של תקיפה שזיהיתי היטב.