זכרונות

באותו הסשן, ברגע השבירה שלי, בביטול הסופי שלי
לא יודעת מה היה יכול להיות, לו היה עושה אפטר קר

אבל אני מוצאת לנכון לשחזר היום פרסום ישן שלי:
אחרי הפגישה החודשית של העמותה שלי,הרגשתי על גג העולם,
אנרגטית ומאושרת חזרתי לאדוני 24/7 ואהובי, והאושר שלי ...
רק העצים את הכאב שלו. אז לא ידעתי מה הוא מרגיש ומה הוא צריך.
הוא הרי מעולם לא דיבר איתי לב אל לב, לא נתן בי אמון כבת זוג.
לא ידעתי שהיה לו יום רע ולא ידעתי למה הוא צריך אותי בכלל.

רק זוכרת שהוא אמר לי שהציחקוק וחוסר הריכוז שלי גורם לו סבל,
ואז הוא לי: אני רואה שאת לא כולך בעניין
נצטרך להשתמש בהמון כח כדי להוציא ממך את הכניעות.

אני מניחה שהוא חש לרגע שמותר לו, גם אם אני לא רוצה, כי הוא אדוני
ואני עוד לא קלטתי שמותר לי לא לרצות את זה מדי פעם, גם ב 24/7.
הוא כבר לא ראה בי בן אדם, הייתי לו רכוש ושפחה,לא ידעתי שחש כך.

למחרת, לא יכולתי להפסיק לבכות והרגשתי שאני ממש זקוקה לו.
הוא ברח ממני כל עוד נפשו בו. האהבה הגדולה שלו נעלמה ברגע אחד.
לאט החלו התופעות הפוסט טראומתיות; הדיכאון, התקפי הבכי והסיוטים.

עברו הרבה פגישות חודשיות מאז, בהתחלה הייתי מבולבלת והיסטרית
אחר כך הייתי תקופה בדיכאון, ולא ממש תפקדתי, גם אם הצלחתי להגיע.
לפי השינוי בי מפגישה לפגישה, היה אפשר לחוש את ההתאוששות שלי,
כל פעם שהייתי מתחרקת ממנו, למול ההתדרדרות שלי, כאשר התקרבנו.

_________
החוויה הזאת הייתה שיא של תהליך . . .
שבו איבדתי שליטה על הכל, לאט לאט, הייתי שם כולי , בשבילו 24/7
ראיתי אותו סובל, שעמדתי שם חסרת אונים וניסיתי לעשות כל שביקש

למחרת אותו היום ישבתי בבוקר בוכה ורועדת והוא התעלם ממני,
הוא היה במחשב, פלרטט עם אחרת ואני לא הצלחתי לחזור לעצמי לבד
וישבתי שם וניסיתי לצאת ממקום השפחה ולהתחבר לאישה החזקה שהייתי,
משלא הצלחתי לתאושש לבד, ביקשתי לדבר איתו והוא ישב והקשיב לכל מילה
ובסוף אמר שלא הבין, אבל הוא חייב ללכת, יש לו הרבה דברים שהוא צריך לעשות.
בהמשך הוא סיפר שהוא שיקר לי, פשוט הוא בא לו לדבר עם מישהו ואז הוא טס לו.

לפני הטיסה, הוא עוד מילת חיבה והבטחות לעתיד טוב יותר. ועדיין לא רגעתי
כמה ימים אחרי, שהתקשרתי אליו והוא אמר לי שהוא שם בשבילי, והוא שולח חיבוק
אבל המילים "למה שיעניין אותי מה קשה לך, אל תתפנקי ותעשי מה שביקשתי", הרגו
ועשיתי כל מה שביקש ופגעתי בעבודה ובעצמי בשביל לעמוד בכל המשימות שנתן לי.
שחזר מחו"ל , עם קולר הפסקתי את הסשן חולה ומותשת, הוא אמר שהגיע זמן להפרד.
הייתי בטוחה שזאת בדיחה. והוא במקום להבהיר,שהוא לא מעוניין בי, כעס שלא הבנתי לבד.
שבועיים לקח לי להבין לבד שהוא לא רוצה בי ובאתי להחזיר לי את כבודי העצמי ולו את הקולר.
נמשכתי אליו עדיין, אז הוא זרק אותי על הרצפה וחדר לישבני, מתעלם מתחנוני לחומר סיכה.
כשקמנו ואמרתי שממש רע לי ממה שהיה בנינו כרגע ושאני אולי צריכה אותו איתי עוד רגע...
הוא אמר לי: תעשי מה שאת רוצה, אני כבר פשוט לא כאן יותר, זהו. התקשר לחברה והלכתי.
בעתיד הוא יספר לי שאז הייתי באמת רכוש, בתודעה שלו ועל כן לא התעניין כלל ברגשותיי.

שקעתי בפרוייקט בעבודה לכמה שבועות, עד שהוא נגמר.

לפתע קמתי בבוקר ולא רציתי יותר לקום מהמיטה, כי לא היה למי להכין עוד קפה.
פתאום הבנתי שיש לי הפרעות של מי שעברה אונס (מה שנקרא פוסט טראומטית).
7 חודשים טיפלתי בדיכאון ובביטול עצמי עד שחזרתי לעצמאות, מוכנה להמשיך בחיי.
אבל משהו שהוא לא נתן לי עוד להתנתק ממנו... עד לשיעור הכואב והחשוב ביותר.