זכרונות

08:57 16/12/05, -> איך זה התחיל
"הסשן" הראשון, אחרי ארוחת עם מכר ותיק, התגלגלנו לדינמיקה שבה הוא שולט בי.
הוא זרק לי מילה על סאדו, הכאיב לי, והייתי מבוהלת לגלות שזה מושך אותי מאוד
התנהג בשתלטנות והתלהבתי שקלטתי שיש לי את הזכות והכח לתת לו שליטה על גופי
הוא ניסה להשפיל אותי והתנגדתי, אז הוא נתן לי מילת בטחון בידיעה שזה יפחיד אותי

ברחתי, לפני שנסגר הסשן, בלי שדיברנו, למחרת הייתי בהלם מחולט ורעדתי כל היום
הוא התקשר ולא שאל מה שלומי, מה עבר עליי, לא הסביר לי כלום, לא הפנה אותי לקרוא
הוא הציע לי להיות השפחה שלו בהתלהבות והוא התאכזב כמו ילד שלא הסכמתי, כאן ועכשיו
כשהסכמתי, 4 ימים אחרי, מהסקרנות להתנסות, הוא עדיין לא שאל לשלומי ולא הסביר דבר.

לאט לאט הפנמתי שאין טעם לדבר איתו, כל פעם שניסיתי, הוא לא היה אמפטי את רגשותיי
והוא התחיל להשתעמם ומתסוכל, אך המשיך בשליטה, מעולם לא פתח ודיבר על רגשותיו
ואני למדתי להרגיע את עצמי לבד אחרי סשן, לעלות לעצמי את הביטחון וככה, לחזור אליו.

יום אחד, כמה שבועות אחרי שהתחלנו, כבר לא היה שום דבר טוב בנינו, הידידות התמוגגה
ונותר רק כאב רע. נפגשנו והוא ביקש ממני להחליט איך נתנהג בבית חבריו, לא ידעתי.
שם, הוא סימן לי לרדת על הרצפה, החבר הכי טוב שלו התנהג אלי בגסות וזלזול
הייתי משותקת, תגובות חריפות ושנונות עברו במוחי, אבל לשוני לא יכלה לבטא אותן.
בהמשך אותו היום בזמן שירדתי לו, הוא פתאום השתין לי בפה, לא ידעתי מה קורה ואם בכלל,
במשך כמה ימים שכנעתי את עצמי שזה לא באמת קרה. לא תפסתי את זה כאפשרות.
באותו לילה, הוא הורה לי לישון על הרצפה, הייתי ערומה מול המזגן וקפאתי, לא ישנתי,
ניסיתי להתמודד עם הקור בעצמי, אבל לא ידעתי איך, מלמלתי, אבל הוא ישן בשקט.
פתאום יצאה צרחה בלתי נשלטת מגרוני "אדוני" ואז הוא הותיר לי לעלות על המיטה.
בבוקר הוא העניש אותי , טען שהעונש על שהפרעתי לו לישון בגלל צרכיי הקטנוניים,
העונש היה לא ללכת יותר על 2, בשום תנאי. להסתובב בבית על 4 ולהשתין במקלחת.
בחוויה שלי איבדתי באותו הרגע צלם אנוש. נדמה לי שגם הוא כבר לא ראה בי אדם.

כתבתי לו פתק: "אני צריכה לדבר על הסשן האחרון.
שאני זקוקה לחבר ומורה ולא רק לאדון מזדמן" אבל לא שמעתי ממנו שום תגובה.
חודשים אחרי הוא הסביר שהדחיק, שכבר לא האמין שאני רוצה לדבר איתו או ללמוד ממנו
שהרגיש שאני משתמשת בו כדי לחוות את הסאבית שבי, שאני לא רוצה חבר אלא רק אדון.

וזאת רק ההתחלה... אחרי עוד יום אחד שביליתי איתו בגיהינום, עם הצלפות אכזריות והשפלה,
נפרדתי ממנו בפעם הראשונה, והאחרונה שהייתה ביזמתי, שחזרנו החל ההרס האמיתי

היום אני מבינה שהוא שבר לי גבול אחר גבול וכבר לא ידעתי מה אני רוצה ולמה, שהייתי בהלם,
אני זוכרת שהוא אמר לי שאני שפחה כנועה לחלוטין. ועניתי לו ב SMS: שאתה אומר לי מי אני,
אתה לא נותן לי זמן לחלום. אבל עוד לא הבנתי דבר והוא בטח שלא הבין שהוא רומס את נפשי.

אני מקנאת בכל מי שהגיע לתחום לאט, גילה את הנטיות שלו, קרא, פינטז, רצה ואז חווה, ממודעות.

07:32 13/04/06 , סטירות
הוא מאוד אהב סטירות, מההתחלה, בכל הזדמנות.
כמו כל דבר שנאתי את זה ואהבתי את זה, זה עשה לי משהו,
הן הוציאו ממני את הכניעות, גילו לי עוד חלק בעצמי.
ואם זאת היו 3 הזדמנויות שאני לא אשכח לעולם, בשבילי.

1. הייתי כל כך מאוהבת, כל כך שפחה, יכולתי רק להביט בו,
הערצתי אותו ולהיות לרגליו הייתי מאושרת, לא חסר לי דבר.

"למה את מחייכת?" הוא שאל, משועמם, מביט באושרי
"בגללך!" עניתי, מחייוכת והפנים שלי קרנו מאושר,
"את מאשימה אותי?" פרצופו הפך מרושע , לפתע
והוא התחיל לתת לסטירות ולא הפסיק עד שנמחק לי החיוך,
עכשיו שנינו היינו אומללים. הייתי בהלם, לא הבנתי כלום.

2. לא הייתה לי מילת בטחון, אבל הכל היה כ"כ אינטינסיבי
שבעצם הייתה לנו משפט מוסכם "אני רוצה הפסקה 5 דקות".
יום אחד הכל עשה לי רע, ההשפלות עברו את הגבול שלי,
הכל הרגיש כואב ומשפיל ולא הצלחתי להבין למה רע לי, לא דברנו.
"אני רוצה 5 דקות הפסקה" אמרתי, רק רציתי לנשום, לרגע.
עלינו אליו הבייתה, בדרך ראיתי ג'וק, פחדתי, צעקתי
הוא התעצבן, ירד ונתן לי סטירה. ההלם השכיח את הפחד.
עליתי לאט ואמרתי "אתה לא יכול לתת לי סטירה בהפסקה".
"צודקת" ענה מהורהר. הקול שלו אמר: אני מבין ולא אכפת לי.

3. אחרי שהיה לי אומץ ללכת, מזמן, לפני שנה וחצי, נשארנו קרובים
היינו מבלים ביחד. הוא סיפר לי על בחורה שהכיר ונתקלתי בה,
הסקרנות השתלטתנ עליי, או איזה צורך לעזור לו בחיזוריו,
מכיוון שאני הרגשתי שהשארתי אותו מאחור ויצאתי עם אחרים.
והתחלתי להתחבר איתה, עולם כל כך קטן, הקהילה שלנו, קל כ"כ.
ספרתי לו, והוא נתן לי סטירה, אמיתית, כי הפרתי את האמון שלו.
__________________________________
שכתבתי בפורום כבר יכולתי לבודד את הסטירות הרעות מהטובות,
אבל שהייתי שם, הטוב והרע התערבלו. לא יכולתי לבודד אותן.