זכרונות

הרגשתי פחד חזק כל הזמן והייתה אצלי גם תופעה של השלכה של הפחד.
לא יכולתי לראות אלימות בסרטים. בסןף השבוע הראשון שלי כשיפחה,
הלכתי עם חברים לסרט "הלבוי" ופחדתי נורא. היום זה נראה לי מגוחך.

היה לי גם קשה להבין אם טוב לי או רע לי ולדעת מה אני רוצה באמת.
לא יכולתי לשים גבולות, להשפיע על הקשר, התקשתי להשתמש במילת בטחון.
במצבים אלה, הייתה לי נטיה להשען יותר על השולט, אבל הוא היה הרסני.
לעתים הוא היה חסר אונים, שלא מודע למעשיו והגביר את תחושת הבלבול שלי.
ולעתים הוא גם פעל כמתעלל "קלאסי" וניצל את הבלבול שלי כדי לגלות לי
מה אני רוצה באמת - הסתבר ש 24/7, זה מה שמתאים לי, כי אני שפחה טוטאלית.

בהתחלה נפגע התפקוד היומיומי שלי, חזרתי הבייתה או לעבודה בבקרים נסערת ומוצפת.

היה לי קשה לזהות את הערעור בבטחון העצמי והשחיקה של תחושת הערך העצמי שלי.
התהליך הארוך התחיל בהלעאת סימני שאלה לגבי דברים שהייתי בטוחה אליהם,
לגבי תפיסות העולם שלי, לגבי התחביבים שלי ולגבי האם אני אדם טוב.
וזה הסתיים באמונה שאני לא נראית טוב, רק כי הוא אמר את זה הרבה.
סך הכל היה מדובר בתהליך של מעיכה ותוקפנות, שהתערבב עם ההשפלות בסשנים.

החלק העצוב הוא שדווקא בגלל היותי יצירתית ואינטליגנטית,
הייתה לי יכולת למצוא הסברים (המכונים תירוצים) הגיוניים (כביכול) לרגשותיי.
בעיני, באותם הימים, ההתרגשות והבילבול היו טבעיים בשל המשבר שלי,
בזהות המינית, שגיליתי שאני סאבית בגיל 30.
הפחד וערעור הבטחון עצמי היו נחוצים לי מכיוון שהייתי יותר מדיי יהירה,
חסרת פחד ובעל הערכה עצמית גבוהה (חסרת ענווה בפני הקיום - הוא אמר לי).

כל מה שנותר לי לכתוב ששום קשר ובטח לא יחסי שליטה, לא אמור להרגיש ככה.

שהוא עזב התחילה תסמונת האישה מוכה. בלעדיו, אימצתי את דרך המחשבה שלו.
שוב ושוב היו חולפות במוחי מחשבות אובדניות, מנטרות שלו כגון החיים חסרי טעם.
המשבר הנפשי היה קשה ולא מצאתי שום יכולת להתחבר לכוחות שהיו לי בעבר.
הרגשתי כמו מישהי שטובעת במערבולת ולא יודעת לשחות. לבסוף ויתרתי על החיים.
מהמקום הזה התחלתי תהליך חדש של התאוששות. היום הוא התהליך חיים עצמם.
שאני רואה את הפער בין מי שהפכתי להיות למי שאני מתעצבת להיות. אני נפעמת.