לפעמים אני מבינה שלחצו לי על טריגר
נטו מהניסוחים שיוצאים לי מהפה
אני שומעת את עצמי והנימה שלי לא שלווה
הרוגע האנליטי שמאפיין שיח רציונאלי לא נוכח
ואני נדבקת למסך
ורק מבינה בדיעבד
שלאורך השיח הלסת היתה נעולה
כועסת מבלי להודות בכך
טינה נוטפת בין המילים
מבלי להיאמר
מי שמולי בחוסר מודעות
ואני לא אשתף מבלי שישאל
לפעמים יוצא לי לקרוא פה פרופילים
אין לי מקום בחיי לעוד היכרות
אז אני לא רוצה לשלוח הודעה
אבל התוכן לעיתים נדירות
מלטף ונעים לי גם בלי להכיר
והייתי רוצה להראות שהדף מצא חן בעיניי
שראיית עולמם מוערכת
מן החלקה ימינה ללא פתיחת אופציה להכיר
יותר כמו להגיד תודה
על נוכחות שמעלה את ממוצע האיכות באתר
שתי ידיך אוחזות בראשי
אתה חם ורחב והלסת שלי פעורה
ועדיין צרה מלהכיל את כולך
אחת מאצבעותיך תולשת שיערה
וגם אני נתלשת בבת אחת מההווה
וחוטי המחשבה מתלפפים כמו סבך
פאק הנשירה שלי לא שפויה
רק שזה לא ימשיך כמו אחרי הלידה הקודמת
אתה עוד תופס את הראש
ואני אוכלת סרט
מה נדפק שאני חושבת על שיער
כשאתה חם וקרוב וחודר לי את הגרון
''כן אהובתי. ככה בדיוק. לאט. תהני ממנו''
אתה פותח את הפה והמחשבות שותקות
''קחי אותו בכל פעם עמוק יותר. לאט. תתרגלי אליו''
הקול שלך מלטף את אוזניי ומעגן את מוחי להווה
''אני מרגיש כמה את מתאמצת''
וככה בפשטות
חוטי המחשבה מתפוגגים
והפוקוס על הרגע הזה
כמו סירת מפרש קטנטנה
נעה ומטלטלת בין גלים עליהם אין כל שליטה
נאחזת ברוח ונאבקת להשאר צפה
מתאמצת להוותר מעל פני המים
וכשאתה אוסף אותי לזרועותיך
לרגע נעלם הצורך להתאמץ
ערעור היציבות כמו נדם
אני עדיין סירה קטנה
נתונה לחסדי גלים ואדוות של סופה
אבל בתוך העיטוף אתה הסערה
אתה הכוח שמרעיד את עולמי
ובמקום להלחם בטלטלות
אני יכולה פשוט לקבל אותם
להרגיש אותם בעיניים עצומות
אני רק סירה קטנה
אבל אתה הים הסוער
ואתה שומר עליי אהוב שלי
רגל אחת ישרה
מעוגנת לתקרה ומרימה את האגן גבוה
את השניה קשרת מקופלת
ואתה מושך אותה מעלה ומפסק אותי
השכמות עוד נחות על המזרן
הזמן הרב בו לא ליטפת את בשרי עם חבלים
נותן את אותותיו
התנזרותי מכאב הורידה את הסף
ומשקל הגוף התחתון לבדו מהווה אתגר לא קטן עבורי
האתגר נסבל אך נוכח ותופס את רוב מודעותי
משחררת את הגוף לידיך
ואתה משחק בי
מגרה ומוציא ממני עוויתות בלתי רצוניות של עונג
מחלץ מתוכי נוזלים ואורגזמות לקול ספירותיך
כאילו אתה רוכב על אופניים
כאילו זה נטול מאמץ לחלוטין
כאילו הלייסינג לא מפלח את בשרי
ואני במאבק פנימי
הגוף רוטט והגפיים בעוויתות
אך כל תנועה מוסיפה לכאב
מנסה שלא לזוז ובו זמנית מנסה לשחרר את הגוף
שירקד בטבעיות לתנועות אצבעותיך המנגנות עליי
ברגע אחד הכאב מתעצם תהומית
המשקל שלך מתווסף לשלי
אתה תופס ונשען חזק
וכמעט והייתי מרגישה שזה מידי לי
לולא היית חודר אותי
נכנס אליי ומלמד אותי בלי מילים
שכשאתה בתוכי
תהומי ככל שיהיה
הכאב הזה פשוט לא מעניין
הן רצות לי בראש ללא הרף
בכל רובד ובכל אספקט של הערב
האם זה בסדר שאגיע אליך?
איך הגוף שלי יגיב לך אחרי שחלף ככה זמן?
מה אם לא אצליח לגמור כשתספור לי?
מה אם אצטרך לבקש ממך לעצור כשכואב?
מה אם לא אוהב יותר את הכאב?
מרגישה פגיעה ושברירית
שואפת עמוק ומעבירה את החששות
אני אהיה איתך
לא משנה כמה זמן עבר
אתה סלע ואתה בטוח
אני חונה ואתה בא לפגוש אותי ברכב
דופקת את הראש בדלת של הרכב
מפספסת מדרגה בעליה אליך ומועדת
הראש פשוט לא כאן
אתה מבלבל אותי ואני נבוכה
אתה אוהב את מה שהנוכחות שלך עושה לי
נכנסים אל הבית שלך והוא מרגיש לי שלנו
פה הכל התחיל ריגר אהוב שלי
התגעגעתי המון
אתה אוסף אותי לשיחת גבולות ארוכה
הרבה זמן עבר ואתה בודק ביסודיות
וכשאתה סוף סוף מתחיל לקחת
זה כאילו לא עברה שניה
אני נמסה אל הידיים שלך בכזאת קלות
ושום דבר כבר לא מפחיד
אין חששות יותר
יש רק את האנחנו שלנו
נצח שחלף כהרף עין
הכל השתנה בזמן הזה
ואני מרגישה בתולית
כאילו הלידה הכניסה אותי לניילונים
כמעט וחזרתי אחורה בזמן
למקום של חוסר היכרות עם מה נכון לי
חוששת מכאב
מהססת לשחרר את אינספור המחשבות על הבית
נרתעת מהמחשבה שתיגע במיניות שלי
לא נוח לי בתוך העור של עצמי
ואיך בכלל אפשר לבוא ולהגיד לך את זה?
אנחנו יחד שנתיים ואתה מכיר אותי לרבדיי
איך זה הגיוני לבקש ממך לגלות אותי מחדש?
אני כבר לא יודעת את עצמי
איך יכול להיות שאתה עדיין תדע אותי?
יש פה אהבה עזה
אבל רגשות של התרגשות וציפיה מתחלפות בפחדים
אני כלכך שונה
האם אנחנו עדיין אנחנו?
אתה נכנס בדלת
אוסף אותי לחיבוק
אוויר ששכחתי שחסר לי ממלא את הריאות
ואני שופכת עליך הכל
ופתאום זה לא כזה מפחיד
זה בסדר שאני מפחדת מבדסמ
אני כבר לא מנהלת את האירוע
אני רק צריכה להראות לך את הנפש שלי
אתה מוביל מכאן
כל מה שאני צריכה זה לעצום עיניים בזרועות שלך
ולנשום
הן מגיעות בהבזקים
חולפות ולרוב אינני מתייחסת אליהן
זכרונות ורגעים של כניעה
מחשבות על התהום בו אהבתי לבהות
לו נזקקתי לרדת
או יותר נכון לומר שיורידו אותי אליו
נזכרת במצולות בהן הרגשתי הכי חופשיה
בשפל בו היה מותר לאבד את עצמי
למחוק כל מחשבה ורק לפעול ולפעום בשביל מי שמולי
כמה נזקקתי וייחלתי
בשלל גוונים וטעמים של שליטה
כל תקופה הביאה גל שונה
ובכל גל מצאתי משמעות וצד נוסף בעצמי
יחד עם המחשבות האלו
התווספה אחת לאחרונה
בעודי מתפעלת את החיים שבניתי בשתי ידיי
איך אוכל שוב להיכנע?
איך אוכל לרדת נמוך?
כשכל תא בגוף מקרין לי
שאף לא אחד מעליי
נכנסתי לצ'אט
אחרי תקופה ארוכה מאוד בנתק מכאן
עוד מרגישה מנותקת לחלוטין מכל צורך בדסמי
ומכל צורך פוליאמורי גם כן
כבר לא זוכרת מתי רציתי משהו מחוץ לבית
או מתי פינטזתי על מגע אגרסיבי
הגורה הקטנה מסובבת אותי סביב האצבע
וגם בלילה כמו היום
בו היא נתנה לנו 20 דקות לקוויקי
אני מוצאת את עצמי מתענגת על מין
ולא חושקת בשליטה
מוצאת את עצמי נכנסת לכלוב
מבלי שיש תיאבון
ללא רצון לשחות
ועדיין באה לבדוק את המים
אומרים שאין טעם לבכות על חלב שנשפך
אבל היום הדמעות מטביעות עיניים
כי החלב היקר כלכך בוזבז
ועוד מעבר לבזבוז
חצי גוף שלי עומד ספוג
והחצי השני מנסה ללא הועיל להרגיע את הגורה
החזה כואב מהשעות שלא הנקתי אותה
יש רשימה ארוכה של מטלות לעשות לפני סוף הערב
אני זועקת לעזרה וגוועת לחיבוק
וכל מה שאתה שומע זה כעס
וכל מה שאני רוצה זה לצרוח ולבכות על החלב
ועל זה שאתה מפרש מצוקה ככעס ביום כזה
ואני מבינה שהצורך לבכות על התפל
מתעורר כשאין לי מושג איך להתחיל לבכות על העיקר
