לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Surreal

לפני 3 ימים. 16 בספט׳ 2020, 15:02

החיוך הזה הוא ריק

ההתרגשות היא כלום מלבד הסחה

אין פה יציבות

ואין כאן שום שלווה

האדרנלין חולף

והרגש האמיתי מבעבע תחת פני השטח

הבור נשאר פעור

והתהום לא משתטח

לפני שבוע. 9 בספט׳ 2020, 22:36

את ההחלמה שלי אני עושה בכתיבה.

כך זה תמיד היה.

מערבולת של רגשות זרוקה על דף והכאב משחרר מעט עם כל מילה שעולה על הכתב

כאן זה אחרת. הבלוג שלי בכלוב הוא דף שמדבר אליי חזרה.

הבלוג הזה הוא חבל התקשורת היחידי שנשאר לי איתך בתקופה שבכל שניה שחולפת אני מחזיקה את עצמי שלא ליצור קשר

אז כשאני לא מסוגלת יותר להכיל אני כותבת ומייחלת שהעיניים שלך יעברו על מה שהעליתי על הכתב.

זה לא הוגן.

זה לא בסדר.

זה לקחת חלקים קטנים מהכאב שלי ולהעביר אותם אליך כי אני לא מספיק חזקה להתמודד עם הפרידה ממך בלעדיך.

אבל אני כן. 

אז אני לא אכתוב לך יותר.

 

לפני שבוע. 9 בספט׳ 2020, 11:47

פחדתי שאשווה אליך הכל.

שכל נגיעה תצרום כשהיא מיד שלא שלך.

אבל לא היה שם שום דבר שהזכיר לי אותך.

לא יודעת אם זה היה הפומביות של האקט

כשאני גונחת מהצלפות, מרותקת למקום מכופפת

כשהירכיים נוזלות ואני יוצרת שלולית על הרצפה

מתמסרת לסיטואציה כשידיים חזקות עליי

ועיניים מכל כיוון.

לא היה שם שום דבר שהזכיר לי את המגע שלנו.

לפני שבוע. 7 בספט׳ 2020, 12:47

כמה אפשר לכאוב פרידה

כשאת מוצפת אהבה ותמיכה

כמה אפשר להרגיש מחסור

כשאין בתוכך חלל שדורש מילוי

כמה אפשר להתגעגע 

כשאתה פה איתי. תמיד.

המון.

לפני שבועיים. 4 בספט׳ 2020, 22:20

אתה בא לי בפעימות

ברגעים של שקט

סופרת נשימות

נסחפת בגלים של געגוע

חושבת על הגומות שלך

ועל כך שאי אפשר לקחת מספיק נשימות לפני המוות

לפני שבועיים. 31 באוג׳ 2020, 15:54

אתה איתי לנצח

נכנסת ללב ולא תצא משם

לא נהיה יחד

ולא אהיה בלעדיך לעולם

ואתה לא תהיה בלעדיי

אוהבת אותך 

לא נושמת

לפני 3 שבועות. 24 באוג׳ 2020, 17:03

עניין של סירוב או הכחשה

בין אם הובהר בצורה ברורה

או מלטף אווירה בטון לחישה

''לא'' מהסס או ''די!'' צועק מתנוסס

כשבא הוא לבד הוא תמיד מתמוסס

צריך צי, דרוש צוות, כמה וכמה, בת בבת

אך אם לא רציתי איך לא הספיקה רק פעם אחת?

לפני 4 שבועות. 21 באוג׳ 2020, 11:31

טריגר אונס
.
.
.
.
.
.
.
במשך שנים התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית.. עד לפני בערך שנתיים. התחלתי שם מתוך מקום שאני לא יכולה לחיות בחברה שכזאת מבלי לקחת חלק אקטיבי בלנסות להשפיע עליה לטובה. הייתי מנהלת שיחות עמוקות עם הגברים בחיי על מהות של הסכמה ועל הסכנה בהתנהגות שהיא אולי נחשבת תקינה אך יכולה לעודד אנשים להתנהג בצורה ממש לא תקינה. והייתי על הקו. עונה לנשים וגברים שעברו פגיעה. שומעת ומכילה את הכאב והקושי והזוהמה שנפגעים ונפגעות נכפים להתמודד איתם.
בשנתיים האחרונות אני כבר לא שם. הרגשתי שהגעתי לסף של היכולת שלי להתמודד עם המקומות החשוכים האלו של החברה שרובנו אוהבים להתכחש לקיומם. ואת הסיוע שלי אני נותנת לאנשים שקרובים אליי אישית.
המקרה האחרון נמצא בכל מקום. בכל פיד. ואי אפשר להתחמק. התעוררתי היום עם תחושה קשה שהצטרפתי לציבור שלא פועל כדי לשנות ואני בפעם הראשונה מרגישה אשם על זה שאני לא לוקחת חלק במאמץ לשינוי.
והמחשבות בראש. האם האשמה הזאת היא פשוט תוצאה של טריגר אונס שמופעל אצלי בצורה שונה ממה שהתרגלתי אליו כשהייתי בפוסט טראומה? האם מוטלת עליי האחריות לפעול כדי לשנות את החברה? הקול הסייעתי הפנימי שלי הייתה אומרת לי שאין לי אחריות לשנות התנהגות של זרים שהוטלה עליי מתוקף היותי נפגעת. וברור לי שהאשמה שאני מרגישה היא ביטוי של הצורך שלי בהחזרת שליטה כמו שיש לכל כך הרבה נפגעות. וכמו כלכך הרבה נפגעות, העובדה שאני יודעת רציונאלית שאני לא אשמה בכך שאני לא רוצה להתחפר בזוהמה של החרבה שלנו. ועדיין אני לא מצליחה שלא להרגיש אשמה.

לפני חודש. 15 באוג׳ 2020, 16:47

You come back to me

After giving me the day to be with my love

You put on a happy face 

You claim you want to know how wonderful it was 

As I tell you what you say you want to hear

I gutwrenchly must watch as your pain becomes clear

How do you not know I'm yours? 

How can you doubt my desire for you?

When will you stop beating me down over this?

Can we please rewind the day?

Let me go back to bliss

לפני חודש. 11 באוג׳ 2020, 23:16

צריכה את הידיים שלך עליי

צריכה אותך אוחז ולא משחרר

צריכה אותך מגזים

דוחף אותי לקצה ומשחק עם היכולת שלי לספוג

צריכה שתעמיד אותי במקום ולא תיתן לי להחליט

וצריכה שתחליט להכאיב לי