Surreal

אני לא אהיה הנשלטת שתספוג את ההצלפות החזקות ביותר שלך

אני לא אהיה הנקשרת שתיתלה בצורה המורכבת ביותר לאורך זמן רב

אני לא אהיה מסוגלת לתת לך את הקיצון הדרמתי שאתה מתאר לי שאתה חווה לעיתים

אבל בכל מגע שלך אני נכנעת לך אבסולוטית

מעניקה בכל מבט את מלוא הארסנל שלי

מעבירה אל ידיך את כל מה שיש לי לתת

בכל רגע מבינה מחדש 

שמרוב שאתה מעבר לחומות שלי

הן בלתי נראות לך

העיניים שלך לא נתקלות בשום מחסום

חודרות הישר לנשמה

ונותר לי רק לייחל שאתה מבין לחלוטין

כמה שאתה משמעותי עבורי

המוקפץ שהכנתי אתמול יצא לא טעים

עמלתי והשקעתי בחיתוך

וחמש דקות אחרי שהתחלתי להקפיץ

נצמדת מאחורי והתחלת לגעת בי

תפסת לי באגן והפשלת לי את המכנס

חדרת אליי ושאלת אותי אם אני רוצה ללכת לחדר

כיביתי את הלהבה ונטשתי את המחבת

כמה התגעגעתי לאיך שאתה פותח אותי

ככה באמצע היום

קרוב וחזק וחם

ורק עכשיו כשאני אוכלת מהמוקפץ 

בו ירקות שונים מבושלים במידת עשיה שונה

חלק ספוגים בנוזלים

חלקם נאים למדי

בכל נגיסה שאני מקרבת לפה

אני מחייכת יותר

ומקווה כל חיי לאכול מוקפץ לא טעים

לפעמים אני מבינה שלחצו לי על טריגר

נטו מהניסוחים שיוצאים לי מהפה

אני שומעת את עצמי והנימה שלי לא שלווה

הרוגע האנליטי שמאפיין שיח רציונאלי לא נוכח

ואני נדבקת למסך

ורק מבינה בדיעבד

שלאורך השיח הלסת היתה נעולה

כועסת מבלי להודות בכך

טינה נוטפת בין המילים

מבלי להיאמר

מי שמולי בחוסר מודעות

ואני לא אשתף מבלי שישאל

לפעמים יוצא לי לקרוא פה פרופילים

אין לי מקום בחיי לעוד היכרות 

אז אני לא רוצה לשלוח הודעה

אבל התוכן לעיתים נדירות 

מלטף ונעים לי גם בלי להכיר

והייתי רוצה להראות שהדף מצא חן בעיניי

שראיית עולמם מוערכת

מן החלקה ימינה ללא פתיחת אופציה להכיר 

יותר כמו להגיד תודה

על נוכחות שמעלה את ממוצע האיכות באתר

שתי ידיך אוחזות בראשי

אתה חם ורחב והלסת שלי פעורה

ועדיין צרה מלהכיל את כולך

אחת מאצבעותיך תולשת שיערה

וגם אני נתלשת בבת אחת מההווה

וחוטי המחשבה מתלפפים כמו סבך

פאק הנשירה שלי לא שפויה

רק שזה לא ימשיך כמו אחרי הלידה הקודמת 

אתה עוד תופס את הראש

ואני אוכלת סרט

מה נדפק שאני חושבת על שיער

כשאתה חם וקרוב וחודר לי את הגרון 

''כן אהובתי. ככה בדיוק. לאט. תהני ממנו''

אתה פותח את הפה והמחשבות שותקות

''קחי אותו בכל פעם עמוק יותר. לאט. תתרגלי אליו''

הקול שלך מלטף את אוזניי ומעגן את מוחי להווה

''אני מרגיש כמה את מתאמצת''

וככה בפשטות

חוטי המחשבה מתפוגגים

והפוקוס על הרגע הזה

כמו סירת מפרש קטנטנה

נעה ומטלטלת בין גלים עליהם אין כל שליטה

נאחזת ברוח ונאבקת להשאר צפה 

מתאמצת להוותר מעל פני המים

וכשאתה אוסף אותי לזרועותיך

לרגע נעלם הצורך להתאמץ

ערעור היציבות כמו נדם

אני עדיין סירה קטנה

נתונה לחסדי גלים ואדוות של סופה

אבל בתוך העיטוף אתה הסערה 

אתה הכוח שמרעיד את עולמי

ובמקום להלחם בטלטלות

אני יכולה פשוט לקבל אותם

להרגיש אותם בעיניים עצומות

אני רק סירה קטנה

אבל אתה הים הסוער

ואתה שומר עליי אהוב שלי

רגל אחת ישרה

מעוגנת לתקרה ומרימה את האגן גבוה

את השניה קשרת מקופלת

ואתה מושך אותה מעלה ומפסק אותי 

השכמות עוד נחות על המזרן 

הזמן הרב בו לא ליטפת את בשרי עם חבלים

נותן את אותותיו 

התנזרותי מכאב הורידה את הסף

ומשקל הגוף התחתון לבדו מהווה אתגר לא קטן עבורי

האתגר נסבל אך נוכח ותופס את רוב מודעותי

משחררת את הגוף לידיך

ואתה משחק בי

מגרה ומוציא ממני עוויתות בלתי רצוניות של עונג

מחלץ מתוכי נוזלים ואורגזמות לקול ספירותיך

כאילו אתה רוכב על אופניים 

כאילו זה נטול מאמץ לחלוטין

כאילו הלייסינג לא מפלח את בשרי

ואני במאבק פנימי

הגוף רוטט והגפיים בעוויתות

אך כל תנועה מוסיפה לכאב

מנסה שלא לזוז ובו זמנית מנסה לשחרר את הגוף 

שירקד בטבעיות לתנועות אצבעותיך המנגנות עליי

ברגע אחד הכאב מתעצם תהומית

המשקל שלך מתווסף לשלי 

אתה תופס ונשען חזק

וכמעט והייתי מרגישה שזה מידי לי

לולא היית חודר אותי

נכנס אליי ומלמד אותי בלי מילים

שכשאתה בתוכי

תהומי ככל שיהיה

הכאב הזה פשוט לא מעניין

הן רצות לי בראש ללא הרף

בכל רובד ובכל אספקט של הערב

האם זה בסדר שאגיע אליך?

איך הגוף שלי יגיב לך אחרי שחלף ככה זמן? 

מה אם לא אצליח לגמור כשתספור לי?

מה אם אצטרך לבקש ממך לעצור כשכואב? 

מה אם לא אוהב יותר את הכאב?

מרגישה פגיעה ושברירית

שואפת עמוק ומעבירה את החששות

אני אהיה איתך

לא משנה כמה זמן עבר

אתה סלע ואתה בטוח

אני חונה ואתה בא לפגוש אותי ברכב

דופקת את הראש בדלת של הרכב

מפספסת מדרגה בעליה אליך ומועדת

הראש פשוט לא כאן 

אתה מבלבל אותי ואני נבוכה

אתה אוהב את מה שהנוכחות שלך עושה לי

נכנסים אל הבית שלך והוא מרגיש לי שלנו

פה הכל התחיל ריגר אהוב שלי

התגעגעתי המון 

אתה אוסף אותי לשיחת גבולות ארוכה

הרבה זמן עבר ואתה בודק ביסודיות 

וכשאתה סוף סוף מתחיל לקחת

זה כאילו לא עברה שניה 

אני נמסה אל הידיים שלך בכזאת קלות

ושום דבר כבר לא מפחיד

אין חששות יותר

יש רק את האנחנו שלנו

נצח שחלף כהרף עין

הכל השתנה בזמן הזה

ואני מרגישה בתולית

כאילו הלידה הכניסה אותי לניילונים

כמעט וחזרתי אחורה בזמן

למקום של חוסר היכרות עם מה נכון לי

חוששת מכאב

מהססת לשחרר את אינספור המחשבות על הבית

נרתעת מהמחשבה שתיגע במיניות שלי

לא נוח לי בתוך העור של עצמי

ואיך בכלל אפשר לבוא ולהגיד לך את זה?

אנחנו יחד שנתיים ואתה מכיר אותי לרבדיי

איך זה הגיוני לבקש ממך לגלות אותי מחדש?

אני כבר לא יודעת את עצמי

איך יכול להיות שאתה עדיין תדע אותי?

יש פה אהבה עזה

אבל רגשות של התרגשות וציפיה מתחלפות בפחדים

אני כלכך שונה

האם אנחנו עדיין אנחנו?

אתה נכנס בדלת

אוסף אותי לחיבוק

אוויר ששכחתי שחסר לי ממלא את הריאות

ואני שופכת עליך הכל

ופתאום זה לא כזה מפחיד

זה בסדר שאני מפחדת מבדסמ

אני כבר לא מנהלת את האירוע

אני רק צריכה להראות לך את הנפש שלי

אתה מוביל מכאן

כל מה שאני צריכה זה לעצום עיניים בזרועות שלך

ולנשום

הן מגיעות בהבזקים

חולפות ולרוב אינני מתייחסת אליהן

זכרונות ורגעים של כניעה

מחשבות על התהום בו אהבתי לבהות

לו נזקקתי לרדת

או יותר נכון לומר שיורידו אותי אליו

נזכרת במצולות בהן הרגשתי הכי חופשיה

בשפל בו היה מותר לאבד את עצמי

למחוק כל מחשבה ורק לפעול ולפעום בשביל מי שמולי

כמה נזקקתי וייחלתי

בשלל גוונים וטעמים של שליטה

כל תקופה הביאה גל שונה

ובכל גל מצאתי משמעות וצד נוסף בעצמי

יחד עם המחשבות האלו

התווספה אחת לאחרונה

בעודי מתפעלת את החיים שבניתי בשתי ידיי

איך אוכל שוב להיכנע?

איך אוכל לרדת נמוך?

כשכל תא בגוף מקרין לי

שאף לא אחד מעליי