Surreal

טריגר אונס
.
.
.
.
.
.
.
במשך שנים התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית.. עד לפני בערך שנתיים. התחלתי שם מתוך מקום שאני לא יכולה לחיות בחברה שכזאת מבלי לקחת חלק אקטיבי בלנסות להשפיע עליה לטובה. הייתי מנהלת שיחות עמוקות עם הגברים בחיי על מהות של הסכמה ועל הסכנה בהתנהגות שהיא אולי נחשבת תקינה אך יכולה לעודד אנשים להתנהג בצורה ממש לא תקינה. והייתי על הקו. עונה לנשים וגברים שעברו פגיעה. שומעת ומכילה את הכאב והקושי והזוהמה שנפגעים ונפגעות נכפים להתמודד איתם.
בשנתיים האחרונות אני כבר לא שם. הרגשתי שהגעתי לסף של היכולת שלי להתמודד עם המקומות החשוכים האלו של החברה שרובנו אוהבים להתכחש לקיומם. ואת הסיוע שלי אני נותנת לאנשים שקרובים אליי אישית.
המקרה האחרון נמצא בכל מקום. בכל פיד. ואי אפשר להתחמק. התעוררתי היום עם תחושה קשה שהצטרפתי לציבור שלא פועל כדי לשנות ואני בפעם הראשונה מרגישה אשם על זה שאני לא לוקחת חלק במאמץ לשינוי.
והמחשבות בראש. האם האשמה הזאת היא פשוט תוצאה של טריגר אונס שמופעל אצלי בצורה שונה ממה שהתרגלתי אליו כשהייתי בפוסט טראומה? האם מוטלת עליי האחריות לפעול כדי לשנות את החברה? הקול הסייעתי הפנימי שלי הייתה אומרת לי שאין לי אחריות לשנות התנהגות של זרים שהוטלה עליי מתוקף היותי נפגעת. וברור לי שהאשמה שאני מרגישה היא ביטוי של הצורך שלי בהחזרת שליטה כמו שיש לכל כך הרבה נפגעות. וכמו כלכך הרבה נפגעות, העובדה שאני יודעת רציונאלית שאני לא אשמה בכך שאני לא רוצה להתחפר בזוהמה של החרבה שלנו. ועדיין אני לא מצליחה שלא להרגיש אשמה.