לפני 4 שנים. 9 בספטמבר 2020 בשעה 19:36
את ההחלמה שלי אני עושה בכתיבה.
כך זה תמיד היה.
מערבולת של רגשות זרוקה על דף והכאב משחרר מעט עם כל מילה שעולה על הכתב
כאן זה אחרת. הבלוג שלי בכלוב הוא דף שמדבר אליי חזרה.
הבלוג הזה הוא חבל התקשורת היחידי שנשאר לי איתך בתקופה שבכל שניה שחולפת אני מחזיקה את עצמי שלא ליצור קשר
אז כשאני לא מסוגלת יותר להכיל אני כותבת ומייחלת שהעיניים שלך יעברו על מה שהעליתי על הכתב.
זה לא הוגן.
זה לא בסדר.
זה לקחת חלקים קטנים מהכאב שלי ולהעביר אותם אליך כי אני לא מספיק חזקה להתמודד עם הפרידה ממך בלעדיך.
אבל אני כן.
אז אני לא אכתוב לך יותר.
