אני רוצה להגן עליך מפני כל העולם.
החל מהתסכולים הקטנים בחיים,
ועד לקטסטרופות שמוטחות בנו ללא רחמים או היכר.
אולי זה בכלל נובע מאנוכיות,
כי כואב לי כשקשה לך יותר מכל כאב אחר.
אז אני מנסה ללא דופי
לקחת על עצמי עוד ועוד,
להרים אליי עול אחרי עול,
כדי להוריד כמה שאני מסוגלת
מהמעמסה שאתה סוחב בדרך.
לעיתים נדמה לי,
שככל שאני לוקחת משקל אליי
כאילו נשכחו המעשים הקודמים.
כשזה כבר לא על הגב שלך
אתה לא זוכר כמה זה היה כבד.
ופתאום כשאתה מביט על המטען אותו אני סוחבת,
הוא נראה קליל,
הוא נראה פשוט ורגוע,
ואני שוב נראית לך שברירית.
עוצמות הנפש לא מועברות אליך,
ואתה לא רואה אותי בצורה מציאותית,
אתה רואה צל של האדם שאני.
הסף שלי מרגיש לך נמוך,
ההכלה שלי לוקה בחסר,
והמטען שלך נהיה יותר ויותר כבד
על אף ובתכלס בגלל שהורדתי ממך קצת.
רציתי להקל עליך,
להגן עליך מתלאות היום יום,
אבל רק אתה יכול להקל על עצמך.
זה לא יבוא מבחוץ.
חיים קלים ופשוטים לא יגרמו לך להרגיש שלווה.
היא תגיע רק מבפנים.
ורק אם אתה תחליט להתאמץ ולחפש אותה.
ואני..
כמו תמיד, צריכה לשחרר שליטה.
להשלים עם העובדה שאני לא יכולה להיות אחראית על האושר שלך.
