מהרגע הראשון הוא הדגיש את המשמעות שלי בעיניו
ועל אף התקופה שעברתי וחוסר הביטחון שהוצף
האמנתי לו
האמנתי גם כשלא הצלחתי להרגיש זאת
המעשים שלו וההתנהגות שלו הדהדו את הדבר
עם הזמן גם הרגש הסכים להאמין
וככל שחלף הזמן
והעמיק הקשר
המשמעות נהייתה דבר ברור לחלוטין
שכבר לא דורש הגדשה
חוסר הביטחון דעך
וניסיון העבר שהביא אותו
כמעט ונשכח מזכרוני
המציאות השתנתה
הזוגיות נגמרה
והקשר נשאר
ושוב מוצאת את עצמי עומדת למול חשש של חוסר משמעות
והוא כבר לא זר
כבר לא יכולה להיות אדישה לחשיבות שלי בחייו
ועקצוצים של קנאה וספק עולים בכל שיחה שניה איתו
בכל פעם תוהה אם אני צופה בדעיכה של קשר מרהיב לצל של מה שהיה
והשדים בראש שרים לי
מנגנים על הנקודות הרגישות בנפש
שיהיה לו פחות אכפת
שהוא ירצה אותי פחות
ולמה הוא לא נלחם לראות אותי? על מה זה מעיד בכלל?
ואני מבינה.
כל תא רציונאלי במוח רואה את המצב בבהירות
זה לא הוא
זאת אני
וכנראה שיש לי עוד עבודה לעשות
עוד צלקות להחלים
מהימים בהם מסרתי את עצמי לשימוש בלי לדפוק חשבון
בהם נתתי לחשק רגעי לנהל אותי
והסכמתי להישלט בידי אלו שלא רצו גם לעטוף
ולא רעד עולמם ממני
כמו שעולמי רעד מהם
