נצח שחלף כהרף עין
הכל השתנה בזמן הזה
ואני מרגישה בתולית
כאילו הלידה הכניסה אותי לניילונים
כמעט וחזרתי אחורה בזמן
למקום של חוסר היכרות עם מה נכון לי
חוששת מכאב
מהססת לשחרר את אינספור המחשבות על הבית
נרתעת מהמחשבה שתיגע במיניות שלי
לא נוח לי בתוך העור של עצמי
ואיך בכלל אפשר לבוא ולהגיד לך את זה?
אנחנו יחד שנתיים ואתה מכיר אותי לרבדיי
איך זה הגיוני לבקש ממך לגלות אותי מחדש?
אני כבר לא יודעת את עצמי
איך יכול להיות שאתה עדיין תדע אותי?
יש פה אהבה עזה
אבל רגשות של התרגשות וציפיה מתחלפות בפחדים
אני כלכך שונה
האם אנחנו עדיין אנחנו?
אתה נכנס בדלת
אוסף אותי לחיבוק
אוויר ששכחתי שחסר לי ממלא את הריאות
ואני שופכת עליך הכל
ופתאום זה לא כזה מפחיד
זה בסדר שאני מפחדת מבדסמ
אני כבר לא מנהלת את האירוע
אני רק צריכה להראות לך את הנפש שלי
אתה מוביל מכאן
כל מה שאני צריכה זה לעצום עיניים בזרועות שלך
ולנשום