אזרוק פה משהו לחלל הרשת.
החיים בעולם ה"פתוח" לפעמים מרגישים כמו חוויה של קפיץ מתוח שבכל רגע או זווית יכול להשתחרר.
כאשר המיניות היא עניין מדובר כלכך וכמעט בחופשיות ובתיאום עם גבולות והסכמות שהם חוקי המפתח ששומרים פה על כולנו.
ובכל זאת את רוב שעות יומינו אנו מעבירים בעולם מקביל.
עבודה-משפחה-מלחמה ואירועים בלתי תלויים שמוזנים גם הם ממשאבי הגוף והנפש שלנו.
ולפעמים קשה שלא לבהות בשישבן עגלגל או בשפתיים מפתות של קולגה.
או לזהות את בלט פטמותיה שלה או של אחרת.
ובין כל זה ישנה שגרה של עומס עבודה, מטלות בית וימים שעוברים מהר כמו זמן ההתראה של אזעקות עד לרעש היירוט שמעליך...
אך האם זו בושה להגיד שחסרה לי מיניות בימים אלה?
האם זה קלון להודות שאינטימיות ומגע קרוב זה משהו שאני זקוק לו כדי לשמור על שפיות ואיזון נפשי בתיך כל הכאוס הזה?
יוצא לטייל עם המנבחים אחרי גשם וקשה להתעלם מניחוח החרובים שמזכיר זרע באוויר מאירועים מטריפים השתתפתי בהם אי שם בתקופה אחרת...
וכשמרים את הראש אני מבחין בתאורת הפארק שתמיד הייתה כאן אבל הערב הזכירה לי צעצוע מין ענק 