ההרים והאש תבעו בקרירות של הערב
בשקיע של היום מטורף הם הלכו אל שמיים
לעולם לא חשבתי עליך בתור מתנה מלמעלה
ואף פעם לא כתבתי לך שירים הגדולים מכולם
להלאות את הקסם של נשמתנו – רק להיות לידך
רק להאמין בך, ולהבריח את הרוע מהדרכך
פחדתי כל כך לאבד את השקט רק מהמבט שלך
ופוחדת עדיין לקחת אושר מהידיים שלך
מסתירה את פניי מהרוח, עדיין פוחדת
לשקוע לעולם הלא בדוי ולאבד שם זהירות
להתמוסס בך, להתמסר לאהבה ללא כל מחשבה
אני חולמת להראות לך ההיתמסרות שלי מלאה
ובסתר לספור כוכבים העמומים בלילה
ואין לספור גם את כולם בדיוק כמו אושר שאני איתך
ולתת לך במתנה את האביב המתוק
אתה אוהב אביב נכון?
ואולי לא איתך בכל לילות הסוערות
למרות הכל אשלח לך ציפור שיצייץ לך בבוקר
ובשלווה למצוא את הדרך הקצרה אליך
ולחיות בתוך עינייך – כל כך יפים ומדהימים
היום אני איתך... ואין לדעת מה מכין לנו מחר
ושירים עליך לא אכתוב אף פעם ...
רק נשיקה אגנוב בשקט מידי פעם
רק מתמסרת לי לאט ... ועד לאיפה ... אין לדעת
לפני 17 שנים. 24 ביולי 2007 בשעה 13:25