לפני כמעט חמישה חודשים קרה לי משהו בחיים, קיבלתי את הסטירה האחרונה שהייתי זקוקה לה כנראה בשביל לקבל את התשובה הסופית על איך אני רוצה להמשיך את חיי.
מישהו מכיר אותי יודע איפה הייתי לפני זה, מישהו לא אין גם צורך.
חיפשתי קיצורי דרך בחיים, וכמה שיותר חיפשתי ככה יותר נכנסתי למעגל ללא מוצא. ככה חשבתי שאין מוצא, עוד קצת, ועוד קצת ... והקצת הזה נהפך לחודשים, החודשים הפכו לשנים. והנה בגיל שלושים ואחד אני מחליטה להתחיל לחיות את החיים הנורמטיבים. זה קשה לי מאוד, אבל באותו זמן אני מרגישה חופשייה, מרגישה יותר טוב עם עצמי למרות הקושי היום יומי.
עברתי שינוי משמעותי, אני מרגישה את זה, סביבה מרגישה את זה. לפתע גיליתי שיש עולם אחר, ויש בי מעט צער שלא פניתי אליו קודם. אבל עדיף מאוחר ממה שאף פעם.
שינוי.... לא האמנתי שאני מסוגלת. אבל .... מסתבר שאני כן, אנשים רואים בי מה שאני לא מצליחה לראות בעצמי ואני מתה כבר לראות את זה אני כאילו מסתכלת על עצמי ולא מבינה מה הם רואים בי. מנסה להבין, מנסה להאמין .... עכשיו אני מבינה כמה זה חשוב שיהיה לידך מישהו שמאמין בך, זה נותן כל כך הרבה כוח... קשה למצוא מילים בשביל להסביר את המאבק ביני ובין עצמי על לחזור אחורה לפתרון ה"קל", קשה לי להעביר על הדף מה אני מרגישה ....אני רק יודעת דבר אחד: אני משתנה לטובה, אולי בסוף אני גם אהיה בן אדם טוב ואאמין בעצמי. עכשיו אני עדיין בתהליך ...
בסוף שבוע האחרון נפתחתי אליך ... ממש קצת .... אבל דברים שלא סיפרתי מעולם לאף אחד ... ואמרת לי דברים מדהימים ... אני לא יודעת מה יהיה ... גם לא ממהרת לדעת. אני רק יודעת שבאת לי בזמן שהייתי הכי זקוקה לך, אם הייתי מאמינה באלוהים הייתי אומרת שהוא שלח לי אותך.
למרות שאתה כל הזמן מדגיש את העובדה שכל העבודה עם עצמי אני עושה לבד, אני עדיין מאמינה שחלק מאוד גדול שייך לך. האמונה שלך בי, הפרגון הבלתי פוסק שלך, ההדרכה שלך, החיזוק שלך, אתה מרגיש מתי אני צריכה אותך לידי, ואתה בא. אתה מרגיש מתי אני צריכה מילה טובה ותמיד יש לך כמה לומר לי .... זה מחזק אותי מאוד.
הערכים שלי השתנו לגמרי, אם פעם היה לי חשוב לצאת לרקוד ולהשתגע, היום אני מעריכה את הערב השקט בבית, והסטוצים של פעם נראים לי רחוקים ולא מובנים, סגנון בגדים שיש לי בארון נראה לי מוזר ואני מנסה להתלבש הרבה פחות חשוף מפעם. ולא, לא נהייתי נזירה פתאום, אני עדיין אותה משוגעת רק שעכשיו אני משוגעת בבית עם אדם שאני מאוד אוהבת ומעריכה, ותכלס ההרגשה היא פי מיליון יותר שווה.
התרחקתי מהרבה אנשים, חלק מהם מבינים ואנו עדיין נשאר חברים גם אם לא נדבר חודשים, אני כנראה צריכה עכשיו את הזמן הזה לעצמי, לסדר את הראש, את החיים, את הכל. הכל חדש לי ואני לומדת כל יום משהו חדש. אני משתנה ... אני כבר לא אותו אדם שהייתי פעם.
לפני 16 שנים. 22 בינואר 2008 בשעה 8:31
