יום אחד אנו נבין שבתוכנו חיים שדים, ולרוב אנו חיים את החיינו בלי להבחין בקיומם. וזה בגלל ששדים חיים עמוק עמוק בתוכנו, הם לא מפריעם לנו לישון, לנשום, לחיות.... לפעמים... לעיתים ממש רחוקות ... הם עם הציפורניים שלהם שורטים אותנו שם ... איפה שהוא עמוק בפנים ...
ואז מגיע רגע בו הם ממש מתקרבים אל הגרון... חונקים, צורחים, מתרסקים עם הכנפיים המתחזקים שלהם .... ומתי שכבר אין לנו כוח להחזיק אותם בפנים הם פורצים החוצה .... או כמה מתוק הרגע הזה!!!! העיניים שלנו נוצצות והלחיים בוערות ... ואנחנו בשבי של אופוריה מטריפה ... הולכים אחרי הקריאה ... .
אבל ברגע שנשחרר את השדים, כבר לעולם לא נוכל להחזירם ... והם תמיד ידרשו עוד מזון ... והגוף שלנו תתקוף רעב מטורף ... ואחרי שהטעימו מהמזון המיוחד הזה רק פעם אחת, השדים יבקשו אותו שוב ושוב ... ושוב ובכל פעם הם ירצו יותר ויותר ... ואם לא נאכיל אותם ... הם יאכלו אותנו ...
לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 17:14