לפני 15 שנים. 3 במאי 2009 בשעה 20:17
לולאה, לולאה, עכשיו טבעת – ידיי כבולות כהלכה
פניי מאושרות, קורנות ... הכי יפות ...
ואנחה קלה וזעקה המתוקה – מתי ששוט שלך נוגע
וסערת חושים הרגעית הוא מעניק כשיורד הוא פתאומית
אני רק מצפה, עוצרת נשימה מה עוד יבוא? מאמינה ונמוגה
מה עוד הכנת לי? האשליות משתוללות ....
החבל – כבלים על הרגליים וידיים ... הם מחבקים אותי ברוך
ההנפה. ההצלפה. היעלמות. המראה. שנייה של אושר מסלקת כל רצון
חיוך. ליטוף. ונשיקה. אני רועדת, לא רואה את זה בכלל
קרעים של מחשבות וים של רגשות כל זה מפריע להתרכז
ועוד מעט – הזמן ללכת לא הוגן, רשע ...
אבל אתה יודע – קריאה תמיד קיימת בתוכי .. אחזור תמיד ... אנחנו שניים ...