היא התעוררה פתאום לחשכה. לא יכולה לזוז. הוא תפס אותי היא חשבה לעצמה בהיסטריה. היא לא ראתה אבל הרגישה את העיניים שלו צורבות אותה. היא הצטמררה. אבל איך זה יכול להיות? היא הייתה כל כך זהירה. היא חישבה כל צעד, הרימה כל מגננה. היא התחמקה מאנשים. שמרה שלא לדבר שמא יפלוט מישהו משהו לאחר וזה יגיע אליו. ובכלל היא לא חשבה שמישהו יוכל לעבור את חומות ההגנה שבנתה. ובכל זאת הוא הצליח, והיא שבויה. אבל היא תמיד ידעה שהוא יצליח בסוף. הבריחה הפכה להיות כל החיים שלה. כל מה שהיא מכירה. רק שלא יתפוס אותה. ועכשיו? פתאום היא לא יכלה שלא להרגישה הקלה. לפחות עכשיו היא לא צריכה לברוח יותר.
הוא התקרב אליה והיא עצרה את הנשימה.. מרגישה את היד שלו מלטפת את הראש שלה. היא רצתה להתנגד אבל לא יכלה לזוז. הוא יכול לעשות בה מה שהוא רוצה היא חשבה רועדת. חסרת אונים.
היא ניסתה להבין איפה היא נמצאת. היה שם קר, וריח של טחב. אולי איזה מחסן. אז זה הכלוב שלה חשבה לעצמה. היא תמיד ידעה שזה מה שהוא רוצה. להכניס אותה לכלוב.
מה עכשיו חשבה לעצמה בלחץ. את יותר חכמה מזה. תחשבי! חייבת להיות דרך לברוח. אבל היא לא יכולה לזוז, והיד שלו ממשיכה לחקור אותה. עוברת מהשקע ליד הצוואר, ויורדת לאט למטה.
והיא רק נלחצת יותר, אי הידיעה הורג אותה. מה יקרה לה? היא רוצה לצעוק לו, שירחם עליה. שיעצור, אפילו לרגע. היא באה לפתוח את הפה ומגלה בתדהמה שהיא יכולה. כלום לא עוצר אותה מלדבר. "מה אתה עושה?" היא לחשה. "אני לומד אותך, את הרכוש שלי". התשובה שלו מרעידה לה את הבטן ולוקח כמה שניות עד שהיא מבינה שהיא עוצרת את הנשימה.
אני חייבת לברוח מכאן היא ממלמלת לעצמה.. "בבקשה" הוא עונה. הוא לועג לה היא חושבת לעצמה. כועסת. "אתה יודע טוב מאוד שאני לא יכולה לזוז" היא עונה לו עם דמעות בעיניים. "למה? מה עוצר אותך"? הוא שואל בקול מתגרה. ואז מוסיף בקול רציני יותר "תפתחי את העיניים!" "מה?" היא שואלת, מבולבלת. "פתחי את העיניים עכשיו!"
היא פותחת את העיניים לאט, מהוססת. הם יושבים בסלון, על הספה. שתי כוסות יין על השולחן ליד. היא לא כלואה, לא באמת. זה רק המבט שלו שמשתק אותה, לא נותן לה לזוז. היא יכולה ללכת מתי שתרצה, אבל היא לא רוצה. היא רוצה להישאר. טוב לה כאן בתוך הכלוב שלה.
ופתאום, היא מפחדת יותר.
