הוא היה צייד עתיקות. זה לא באמת היה המקצוע שלו, אולי יותר תחביב. לא, לא תחביב. זו הייתה תשוקה. להיות בעלים של הפריטים הנדירים בהיסטוריה. צורך לאסוף ולנכס לעצמו זיכרונות מהעבר, את ההיסטוריה של הארץ שכל כך אהב. כל יציאה לשטח הייתה כמו מסע לחיפוש אוצר בשבילו. החיפוש היה ממכר, ההתרגשות מהגילוי, וההבנה שהדבר הזה יהפוך עוד רגע לשלו. היה לו כבר אוסף אדיר, מפסלוני אלילים בני אלפי שנים, לכדים שלמים מעוטרים ביצירות מופת. מטבעות זהב של מלכים לחרב מלוטשת של לוחם עבר. הוא ידע שזה אסור, שהוא לוקח משהו שלא שלו, שהוא מונע מאחרים להנות מהאוצר הזה. אבל הוא לא יכול היה להתאפק, ובעצם, הוא לא אמור. זה הרי מגיע לו!כמה נלחם ועבד בשביל הארץ הזאת, וכל מה שהיא מסמלת. הוא הקריב את עצמו ואת גופו בשבילה. יש לו זכות להנות ממנה, מאוצרותיה. לעזאזל, אם ירצה גם הצבא כולו יעזור לו לאסוף את אוצרותיו, ועם טנקים ומטוסים יעקרו אותם מהשטח ויעבירו לביתו.
היום החליט, ייסע לוואדי קלט. מדבר יהודה היה כמו מכרה זהב למחפשיי האוצרות. ארמונות של מלכים נבנו שם כמו גם מנזרי ענק, מסותתים בסלע. אבל גם המערה הסתמית ביותר יכלה להכיל אוצר שישנה את ההבנה שלנו על תקופה שלמה. רק תשאלו את רועה הצאן הצעיר שנעליו, שהכין לעצמו מחתיכת עור שמצא במערה, הפכו בין לילה לסנסציה עולמית.
אך יום החיפושים הזה לא העלה דבר, והוא החל כועס. החום של המדבר עם התסכול מהמחשבה שיחזור בידיים ריקות מצייד שהצלחתו הייתה אמורה להיות מובטחת ערערו אותו. הוא החליט שירד חזרה אל הנחל, אולי ירחוץ קצת במעיינות ומשם יעלה חזרה לכביש. חבל לבזבז עוד מהיום.
אבל שם, בירידה לכיוון המעיין פתאום ראה אותה. נערה בדואית יפיפייה. עם עיניים ירוקות ושיער חום ארוך שנופל סביב כתפיה. פניה היו מלוכלכות מאבק המדבר והיא לבשה שמלה מרופטת בצבע שחור. אבל הוא לא ראה זאת, הוא ראה אוצר. עוד אוצר שצריך לחפור כדי להבין את ערכו, לנקות ולשחזר לפני שיכניס למוזיאון שבנה לעצמו. עוד פיסה מהארץ, כמו חזיון חיי של ההיסטוריה שלה, של תרבויות עבר. ואז עלתה בו שוב התחושה הזו, התחושה הכל כך מוכרת. זאת של מי שראה משהו ורוצה אותו עכשיו. הוא חייב להשיג אותה. הוא צריך אותה! הוא ידע שהיא לא תסכים לבוא. בדמיונו כמעט ראה איך נשמתה שולחת שורשים לאדמה. היא שייכת לכאן, למדבר, כמו אבות אבותיה. אבל זה לא הפריע לו, הרי זה מה שהוא עושה, הוא עוקר דברים ממקומם הטבעי והופך אותם לשלו. והיא תהיה תוספת נהדרת לאוסף שלו. עוד הוכחה לאוצרותיה של הארץ. הוא ידע שזה קיצוני, כמה לא בסדר זה היה. היא לא כמו שאר האוצרות שלו. לא, היא לא! הוא חשב לעצמו. היא הרבה יותר שווה. ואז כבר ידע שהוא החליט, ואין דרך חזרה. והרי מגיע לו, על כל מה שעשה והקריב. הארץ הזו חייבת לו. והוא ישיג את גמולו.
הגיע הזמן לצאת לצוד לעצמו אוצר
