היא החלה את המסע שלה למטה אל המישורים. היא ידעה שיש לה עוד דרך ארוכה לפניה ועזרה כוחות. היא לא אהבה להגיע לשם, אל המישורים. היא תמיד הרגישה שנועצים בה מבט, שהיא זרה שם. ואולי באמת הייתה. האנשים שם כל כך שונים מאנשי ההרים. קרובים מדי לקרקע, ורחוקים מדי מאלוהים. זה תוואי השטח חשבה לעצמה, הוא משקף גם את הנשמה. כי הכל חשוף שם במישורים. אין איפה להסתתר. וקשה לראות למרחקים. אין שם אף נקודת תצפית, רק עוד ועוד ישר. בהרים אפשר לראות רחוק, לחשוב קדימה. ויש כל כך הרבה מבחר, ואפשרויות. כל הר הוא מיוחד, שונה. כל קו גובה משנה את כל ההרגשה. אתה יכול לבחור לחפש את השלווה של רוח טובה בראש ההר, או להנות מההרגשה הבטוחה של ההליכה בוואדי, כשההרים לידך כמו עומדים על המשמר. במישורים הכל חשוף. גם האנשים כל כך חשופים. תמיד נדהמה לראות איך הם מתלבשים, איך הם מדברים. כאילו הכל מותר, כאילו אין מה להסתיר. אולי בגלל זה הם מתיימרים לקרוא לעצמם המרכז. איזו יהירות.
ואולי היא מבינה את המשיכה לחשוף, חשבה לעצמה. לפעמיים השתוקקה להפסיק לראות למרחקים. לראות את עכשיו, את מי שמולה. שפשוט יראו אותה. אולי גם לעמוד ככה סתם על חוף הים ולהרגיש רוח קרירה. כן, היא יכולה להבין את המשיכה אל המישורים. ולכן פעם בכמה זמן היא יורדת מההר והולכת לראות מה קורה שם במישורים. מה עושים האנשים החשופים שלא עסוקים כל היום באלוהים, בלהסתתר, או בשמירה מעמדת תצפית בחיפוש תמידי אחרי אויבים.
תמיד לפי מסע כזה היא תוהה, אולי הפעם לא תחזור. אולי הפעם תישאב לשם, לחיי המישורים. אבל לא, זה לא יקרה. היא ידעה את זה. וזה לא היה בגלל המשיכה אל הקדושה, גם לא בגלל אהבתה הרבה להרים. זה פשוט היה כי ידעה שלעולם לא תוכל להבין את בניי המישורים.
כי איך אפשר להבין אנשים שחיים בעיר שאין בה אפילו חנייה אחת וכל הרחובות בה חד סטריים???
