הסיפור שאינו נגמר

יש לה איזו בעיה, משהו שלא מסתדר. חידה שצריך לפתור. היא עוד לא הצליחה לנסח לה מה הבעיה היא רק יודעת שהיא קיימת. אז כמו כל פעם כשהיא נתקעת באתגר היא מתחילה לחפש חומרים, מידע. הרי למה צריך לפתור את הדברים בעצמך, כשאפשר, כמו שניוטון הסביר "לעמוד על כתפי נפילים". אז היא התחילה לחפש. היא ידעה שהשלב הכי קשה יהיה לנסח את השאלה. אחרי שתהיה לה השאלה יהיה הרבה יותר פשוט להגיע לתשובה. היא גם לא מחפשת תשובה חד משמעית רק הבנה של הסוגייה. רק דרך לחשוב עליה. לפרוש את האפשרויות. אין לה בעיה לקבל תשובה חסרה. היא לא צריכה אמת. רק ניתוח. אבל היא כבר כמה ימים, או שבועות מחפשת את השאלה, מחפשת לשים במילים את מה שמציק לה, את האתגר הזה שרודף אותה. היא לא מצליחה.

לפעמים כשהיא תקועה היא מנסה להחליף נקודת מבט, היא מספרת את המצב אחרת. הופכת למספר כל יודע שמספר את הסיפור שלה. מספרת את עצמה בגוף שלישי. אולי זה יעזור היא מקווה.

אז היא מתארת את עצמה מול מורה. לא חושב איזה מורה. לא משנה מה למד או מה המקצוע שלו כי הוא בעצם פשוט הד של המחשבות של עצמה. אבל יש לה צורך לנהל עם מישהו שיחה. מישהו שיאתגר אותה. מישהו שיהדהד את הקולות שהיא משתיקה.

אז למה את כאן?

כי נכנסתי לאיזה עולם חדש שמעלה שאלות. אני חושבת שיש משהו שאני לא מבינה

מה הכוונה?

אני נמשכת למקום שמרגיש מנוגד לכל היגיון ואני לא מבינה למה. איך זה הגיוני לרצות את מה שאני רוצה

את באמת לא מבינה שיש לאנשים משיכה, רגשות?

לא, ברור שלא. אני מבינה רגשות. אני יודעת שהם קיימים, אני יודעת שהם משפיעים עלינו, על ההחלטות שלנו. זה משהו אחר שאני לא מבינה.

ומה זה?

אולי, אני לא מבינה מה לעשות איתם. אני מנסה להחליט האם רגשות הם חולשה.

למה שרגשות יהיו חולשה?

לא תמיד הם חולשה. רק כשהם מנוגדים להיגיון. רק בנקודות של קבלת החלטות כאשר ההיגיון הבריא אומר דבר אחד, ובכל זאת הרגש דוחף נגד. אני מנסה להבין איך זה הגיוני לפעול לפי רגש ולא על סמך ההגיון

זה לא הגיוני, זה רגשני

רגשני נשמע לי כמו קללה

אז למה זה מטריד אותך כל כך

כי אני לא מצליחה להיפטר מהתחושה שאני מפספסת משהו, שההיגיון שלי הוא כמו סכי עיניים לסוס. אני לא יכולה לראות לצדדים.

אני מבין. נפלאות החרטה.

חרטה? חרטה זה כשאני מצטערת על בחירה שעשיתי.

כן. אבל לא סתם. חרטה זה רגש. זה מנגנון פנימי שמבקש לא ליפול להיגיון

כלומר במקרה בו בחרת לפי ההיגיון אבל הרגש לא מרפה, ואתה מצטער על זה? כי ההיגיון הוא בטוח, וכמה שביטחון חשוב הוא לא מספק. אנחנו צריכים יותר בחיים מביטחון.

נכון מאוד.

אז מה אני עושה?

את בוחרת. בחורת בין ביטחון לסיפוק. את בוחרת מתי ההיגיון צריך לשלוט ומתי הרגש. כמו שאת עושה בכל רגע נתון. כי כולנו פועלים בשילוב בין היגיון לרגש. אבל עכשיו תעשי את זה מתוך הכרה במציאות ובמורכבות שלה.

"The reasonable man adapts himself to the world: the unreasonable one persists in trying to adapt the world to himself. Therefore, all progress depends on the unreasonable man." (George Bernard Shaw)

שונאת את המשפט הזה.. ועוד יותר שונאת את ההבנה שאולי הוא נכון..