היא מתחילה לרוץ, הוא אמר שייתן לה כמה דקות להתקדם לפני שייצא אחריה. היא עוד לא בטוחה איך הגיעה למצב הזה אבל אין לה עכשיו זמן לחשוב. הוא לימד אתה כמה דברים קודם, על מקומות מסתור, על איך ומתי להישאר בצללים. לעזאזל, למה התעניינה כל כך. תמיד אמרו לה שהסקרנות עוד תהרוג את החתול. אבל היא כמו טיפשה אמרה לו כמה היא מקנאה בו, כמה הייתה רוצה גם ללמוד את כל הדברים האלה, לשחק במלחמה. אז כשנכנסו לאוטו והיא שאלה לאן נוסעים, זה מה שהוא ענה. "הולכים לעשות מה שרצית, הולכים לשחק כמו בצבא." אחרי שעתיים נסיעה, כשהם באמצע המדבר הוא אמר לה שהגיע הזמן לתרגל את מה שלמדה. "לתרגל מה?" היא תהתה. "את כבר שבוע חופרת לי על תרגילי הישרדות ומילוט. מספרת כמה את מקנאה. אז קדימה. את הולכת לברוח ואני הולך לצוד אותך. אני אתן לך חמש דקות לפני שאני יוצא אחריך". "אבל אנחנו באיזה חור נידח במדבר ועכשיו אמצע הלילה!" היא מציינת את המובן מאליו. "נכון" הוא עונה, "ברוכים הבאים לצבא. יכולות הבחנה מאוד חדות יש לך. את בטוחה שאת רוצה לבזבז את הזמן שלך עליהן?"" לא", היא פתאום תופסת את עצמה. "יופי" הוא מחייך. "אז יש לך חמש דקות" הוא מסתכל על השעון. "אתה לא נורמלי" היא עונה." נכון" הוא שוב מחייך. "את מוכנה?" "כן. לא, לא יודעת!" "מצוין" הוא עונה כאילו מתעלם מהתשובה. "רק שכחתי עוד פרט קטן, תתפשטי." "מה?" היא שאלה בוהה בו בתדהמה. "נראה לי יהיה הרבה יותר נחמד לצוד אותך ככה." היא עמדה מולו בוהה. ”קדימה את מבזבזת זמן יקר.. ארבע וחצי דקות.."
"לעזאזל איתך" היא צועקת עליו, זורקת את הבגדים במהירות ופורצת בריצה.
