הם שוכבים מחובקים אחרי
והיא עוד נושמת את עצמה, את החוויה
והוא מסתכל עליה בשקט מחייך
ופתאום היא מרימה את מבטה
"אני הולכת לחקור את זה" היא מצהירה
"את מה?"
"את זה, את למה זה טוב כל כך. למה זה נכון. אני רוצה להבין הכל. ואני הרי חוקרת, זה מה שאני עושה. מוצאת בעיה וחוקרת אותה."
והוא מביט בה וצוחק על ההחלטיות וההתלהבות. נהנה מזה שהיא עוד מופתעת כל פעם מחדש ממה שעובר עליה, מהחוויה. אוהב איך היא עוד מחפשת את מה שכבר גילה. "ומה את חושבת שתגלי?"
"בטח יש הסבר, איזו תיאוריה עמוקה לאיך אתה הופך אותי ממוצק לנוזל רק במגע. ללמה הכאב משחרר, ללמה אני מרחפת אחרי זה לידך. אני רק צריכה לחקור את העניין, ואז אבין ואדע."
"ואז מה? תהיי יותר שלמה? יותר בטוחה?" הוא שואל בחיבה.
"לא. אני לא מתביישת. פשוט לא מבינה. אני אתחיל בפסיכולוגיה, נראה מה אומרים הכאילו מדענים, וכשאתייאש מהם אעבור לפילוסופיה, לראות מה כתבו אנשי הרוח החושבים. חקרו את זה כבר אני בטוחה. ואז אוכל להכניס חוויות ותחושות לתוך התבניות הנכונות. אוכל לכתוב דוח מפורט על המשמעות של חווית השליטה."
"ולמה לא פשוט להתמקד בזה שטוב לך, בהרגשה?" הוא שאל, יודע שהיא לא באמת יודעת לעשות את זה. לחיות את הרגע. לא לבדה.
"כי הרגשה נעלמת, היא זמנית. ההבנה היא תמידית. ואז, כשאזכר בנו כשכבר לא נהיה, כשאאבד אותך, גם אם ההרגשה תברח, אוכל לשמור אצלי את ההבנה." היא עונה בשקט, כמעט בלחישה.
והוא רק מחזיק אותה חזק. מנסה עם החיבוק להרחיק את כל הפחדים שלה.