הסיפור שאינו נגמר

היא נשמה עמוק ועברה בראש שוב על המצגת שלה. בודקת שהיא זוכרת את כל הפרטים. זה הולך להיות קהל קשה היא חשבה לעצמה. היא הסתכלה על השעון. עוד חמש דקות מתחילים. כולם כבר יושבים שם. כל הפרופסורים והמומחים הכי גדולים. אחרי עשר שנים שהיא חוקרת השפעות תרבותיות על בריאות הציבור, היא עדין מאוהבת במקצוע שלה. תמיד הרגישה שהיא נוגעת בדברים הכי חשובים. יש רק דבר אחד שהיא לא אהבה בו, את הרופאים. לא שהיא מכלילה, חלילה. יש כאלה נפלאים. החבר הכי טוב שלה הוא רופא, הייתה מוסיפה תמיד בצחוק כשהתלוננה יותר מדי בפני אחרים. אבל אלו שהיא עובדת איתם, אלו שאמורים להיות הקולגות שלה, הם לא סתם רופאים. לא, אלו פרופסורים לבריאות הציבור, גושים של חשיבות עצמית שבטוחים שהשמש זורחת להם מהישבן. ואם הם כמעט בלתי נסבלים בימים רגילים, אז על אחת כמה וכמה כשיש מגפה עולמית. זה הולך להיות סיוט חשבה לעצמה, לקחה עוד נשימה עמוקה ונכנסה לחדר הישיבות. "ברוכים הבאים ד"ר לוין" ברך אותה אחד מידידה ממשרד הבריאות. "היי דוד, אתה מאוד רשמי היום" ענתה לו בחיוך. "כן, ככה אנחנו משדרים שאנחנו רציניים" הוא חייך אליה בחזרה ופנה לשאר הנוכחים. "שלום לכולם ותודה שהצטרפתם. אני רוצה להציג לכם את ד"ר לוין, מהמחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. היא תעביר לנו הרצאה קצרה על השפעות תרבותיות על בריאות הציבור." היו שם בערך עשרים פרופסורים, כולם מבוגרים ממנה בלפחות עשרים שנה. כמה פנים מחייכים פנו אליה, ולא פחות פנים עייפים או עצבניים. "באמת דוד, תעשו לי טובה ותפסיקו לבזבז לנו את הזמן עם הרצאות מטופשות. את נראית מאוד נחמדה גברת לוין, אבל אם לא שמתם לב יש לנו מגפה עולמית להתמודד איתה ואין לנו זמן להתעסק בסיפורי עמים." דוד בא לענות אבל היא הרימה יד לעצור אותו והשיבה "זה ד"ר לוין, אדוני. ואני מבטיחה לא לספר לך אף סיפור עמים, או לבזבז את הזמן שלך. אבל כל המחקרים מוכיחים שהתאמה תרבותית היא קריטית לבריאות הציבור." היא ענתה, שומרת על קול תקיף. וידעת שזה משחק של כוחות, אסור להראות חולשה. "לא," הוא ענה לה בזלזול ניכר, "כל המחקרים מוכיחים שהקשבה להנחיות של מערכת הבריאות הם קריטיים לבריאות הציבור. אבל משרד הבריאות והממשלה רק עסוקים בלהסביר לנו למה אנחנו צריכים להתחשב בשטויות במקום להציל את המדינה ממגפה." "כי אתה מתעסק עם בני אדם, לא עם עכברים!" היא ענתה לו בכעס, מרימה רק מעט את קולה, ומיד הרגיעה את עצמה. אסור לה לתת לו להשפיע עליה "גדעון, שתוק ותן לה לדבר. ככה כולנו נסיים את זה מהר יותר ונוכל לחזור לענייננו." קרא מישהו מאחור. היא הביטה בו, לא בטוחה אם להודות לו או להיעלב. מבטיהם הצטלבו לשנייה, ואז עיניו המשיכו לחקור את שאר גופה. הוא בחן אותה הבן זונה, והיא האדימה בשנייה. תתאפסי, חשבה לעצמה. "תודה אדוני. אם ככה אני רוצה להציג כמה הצעות שגיבשנו להתמודדות עם המגיפה בחברה החרדית והבדואית שיאפשרו להתאים את ההנחיות של משרד הבריאות לאוכלוסייה."
בסוף ההרצאה היא נשמה לרווחה. עבר בסדר היא חשבה לעצמה. היו אפילו כמה שהתעניינו ושאלו שאלות. הם בטח יתעלמו מכל ההצעות שלהם, אבל לפחות היא ניסתה. היא אמרה שלום והנהנה לעוד כמה אנשים שבאו לברך אותה, והיתה בדרכה החוצה עם דוד כשמישהו קרא בשמה. זה היה ההוא שהגן עליה. טוב לא בדיוק הגן, היא חשבה לעצמה. אבל בכל זאת הכירה לו תודה על שהתערב כשהתערב, אחרת בטח הייתה אומרת משהו שהייתה מצטערת עליו. "פרופ' בלום" הוא הציג את עצמו. "נעים מאוד אדוני" היא השיבה בחיוך מבויש. היה משהו בעמידה שלו, בדרך בה דיבר שגרם לה להרגיש קטנה. כאילו עשה לה טובה שבכלל פנה אליה. טוב, עוד פרופ' לרפואה חשבה לעצמה. "את תצטרפי אליי בשלישי לניו יורק לפגישה של ארגון הבריאות העולמי." הוא הודיע לה. "סליחה?" היא שאלה מופתעת, "זו שאלה?" "לא," הוא ענה בלי בושה. "דיברתי כבר עם ראש החוג שלך וזה סודר. תהיה ישיבה על קביעת הנחיות עולמיות ואת נדרשת." הוא הסביר לה, כאילו עכשיו הכל ברור. "פגשי אותי בכניסה לנמל התעופה בשעה חמש בדיוק. ותארזי קל, אין לי זמן לרדוף אחרי מזוודות." היא עמדה שם עוד בוהה כשהוא הסתובב והלך לדרכו. מה לעזאזל קרה פה הרגע, היא חשבה לעצמה. מי מודיע ככה למישהו שהוא מצטרף לטיסה? ומה אם היא לא יכולה? אין מצב, היא החליטה. היא לא נוסעת. למרות שלפספס כזאת הזדמנות תהיה בטוח טעות, חשבה לעצמה. אוף! חתיכת בן זונה.
בשלישי בעשרה לחמש כבר עמדה בכניסה לשדה התעופה, מקווה שהיא במקום הנכון ולא בטוחה מה היא עושה. היא אפילו לא ידעה לכמה זמן היא נוסעת. היא ארזה טרולי קטן עם עוד שמלה להחלפה ופיג'מה. פתאום מתגעגעת נורא למשרד השקט שלה באוניברסיטה, איפה שהרגישה שיש לה שליטה. היא ראתה אותו יוצא ממונית ונשמה לרווחה. לפחות היא במקום הנכון. הוא הציץ לעברה לרגע, הנהנן והמשיך ללכת במהירות. מה לעזאזל?! היא חשבה לעצמה, והתחילה הולכת בעקבותיו, מדי פעם עוברת לריצה קלה כדי לעמוד בקצב. הם עברו במסלול מקוצר, הוא ראשון והיא אחריו. מסמנת בעיניה שהיא איתו לכל מי ששאל. מרגישה שהם כולם יודעים שהיא לא אמורה להיות שם, במסלול של החושבים. אבל אף אחד לא באמת שאל, ומהר מאוד הם כבר היו בחדר המתנה מפונפן. הוא התיישב בכורסה גדולה עם עיתון, והיא עמדה לידו. לא בדיוק יודעת מה לעשות עם עצמה. "את יכולה לשבת" הוא אמר לה. "תודה" אמרה והתיישבה בכיסא ליד, אתה מרשה לי לשבת, באמת נחמד מצדך, צעקה עליו בראשה. בן זונה! הוא המשיך לקרוא את העיתון עוד עשר דקות לפני שהרים שוב את ראשו להסתכל עליה. "נצטרך למצוא לך בגדים אחרים. את לא יכולה להגיע ככה לפגישה." "מה רע במה שאני לובשת?" היא שאלה נעלבת. היא לבשה את השמלה הכי טובה שלה, זו שקנתה לטקס קבלת הדוקטורט שלה. "אני לא פותח איתך עכשיו דיון על אופנה" הוא ענה, "את צריכה לבוש רשמי, חליפה." היא באה להשיב, אבל הוא כבר עבר לעיתון אחר, כאילו מודיע שבזאת נגמרה השיחה. בן זונה! חשבה לעצמה. כשקראו לעלות למטוס הוא קם והיא שוב אחריו. דיילת נחמדה חייכה אליו והראתה לו את המושב שלו במחלקה הראשונה. לאחר מכן היא חזרה אליה וחייכה בהתנצלות. "הכסא שלך שם" היא אמרה לה. מצביעה עם ראשה על מחלקת הנוסעים. כמובן, היא חשבה לעצמה. מהנהנת בתודה לדיילת ומתחילה בהליכה לאחורי המטוס, מרגישה כמו בצעדת בושה. הוא הרים לרגע את מבטו אליה, כשעברה לידו, ואז חזר לענייניו. היא התיישבה בכיסא שלה, ונשמה לרווחה. פתאום הבינה שבקושי העזה לנשום לידו. חתיכת בן זונה. היא הוציאה את המחשב שלה וחזרה למחקר שלה. סוף סוף מקום שהיא מרגישה בו בטוחה. שעה וחצי אחרי הוא פתאום הופיע מולה. "בואי," הוא אמר לה, "יש מקום לידי, יהיה לך יותר נוח". "לא, אני בסדר," היא ענתה. "כבר התיישבתי ואני באמצע עבודה." "קדימה" הוא אמר לה בחוסר סבלנות. והיא נאנחה. "בסדר, חמש דקות" היא ענתה. היא אספה את הדברים שלה והלכה אל המחלקה הראשונה, שוב אותה צעדה מביכה כשכל העיניים עליה. "שבי" הוא אמר, והצביע על הכסא לידו. "תרצי לשתות משהו?" שאלה הדיילת והיא השיבה בשלילה. "היא תרצה כוס יין לבן, ואני כוס וויסקי, תודה" הוא השיב במקומה. "אני לא רוצה" היא קראה מופתעת, אבל הוא רק נתן לה מבט שהשתיק אותה. "הכנתי מצגת לפגישה, תרצה שנעבור עליה?" שאלה, מנסה לשבור את השתיקה המביכה. "אין צורך" הוא ענה. "אתה לא חושב שכדאי לחשוב ביחד, שנהיה מוכנים?" "אני מוכן," הוא ענה לה. "ואין צורך במצגות מטופשות. אלו אנשים רציניים, לא הסטודנטים שלך." היא הביטה בו כועסת. "לידיעתך מחקרים מראים שמצגות שבנויות נכון מעלות את רמת ההבנה של השומעים בעשרים אחוז." או לפחות ככה היא שמעה פעם. "תעשי לי טובה," הוא ענה לה בחוסר עניין. "אתה בלתי נסבל," היא פתאום קראה, לא מצליחה לעצור את עצמה. "כמו לדבר לקיר. אתה פשוט לא מקשיב." "אני שמעתי כל דבר שאמרת" הוא ענה ברצינות. "פשוט עד עכשיו לא אמרת שום דבר ששווה להגיב עליו. אני מאוד מקווה שזה ישתנה במהרה ושלא הבאתי אותך לכאן סתם. אבל בינתיים תעשי לעצמך טובה וכל עוד אין לך הברקה, תשתקי." היא הביטה בו, כולה אדומה. לא יודעת מה לענות. חתיכת בן זונה! אבל היא שתקה. תוהה האם באמת אין לה שום דבר להגיד ששווה תגובה. כשנחתו המשיכה לרוץ בעקבותיו, וחיכתה בשקט מאחוריו בזמן שקיבל את החדרים מהקבלה. הוא שלח אותה לחדר שלה והודיע לה להיות מוכנה לארוחת ערב עוד ארבע שעות. "בינתיים תנוחי" אמר לה. "בלי לטייל או שטויות, יש יותר מדי עבודה ואני צריך אותך ערנית". היא הנהנה בתגובה, אפילו כבר לא כועסת על הקול המחנך שלו. אולי כבר התרגלה, או שפשוט באמת הייתה עייפה. היא התקלחה מהר, ותוך כמה דקות כבר נרדמה ערומה על המיטה הגדולה. היא התעוררה אחרי כמה שעות, עוד עייפה. היא הביטה בשעון ופתאום נתקפה בהלה. שיט! קראה, היא הייתה אמורה להיות מוכנה לארוחה לפני שעה. היא קמה מהמיטה במהירות, זרקה על עצמה את השמלה וירדה מהר לקבלה. לא בדיוק יודעת מה לעשות. אפילו אין לה את מספר הטלפון שלו חשבה. היא הסתובבה קצת חסרת אונים בקבלה עד שהנציגה מהדלפק פנתה אליה. "גברת לוין?" שאלה הפקידה והיא הנהנה בתשובה. "הוא ביקש להודיע לך שהוא מחכה לך בחדרו," היא אמרה. "תודה" היא השיבה, ורצה מהר לתפוס את המעלית. היא עמדה מול הדלת ולקחה נשימה עמוקה. היא דפקה על הדלת ושמעה אותו קורא לה להיכנס. הוא ישב על כורסה עם כוס וויסקי ביד. שאריות של ארוחה בשולחן לידו. הריח של האוכל הגיע אל אפה ופתאום הבינה כמה היא רעבה. היא עמדה מולו, לא בדיוק יודעת מה הולך להגיע, אבל הכינה עצמה לנזיפה. "את רעבה?" שאל אותה, והיא הנהנה. "אם היית מגיעה בזמן היית יכולה לקבל ארוחת ערב כמו שצריך" הוא אמר. "אני יודעת, סליחה" ענתה, משפילה את מבטה. והוא רק הנהן. מרוצה מהתשובה. "שבי" אמר לה, "אזמין לך משהו לאכול." "תודה" ענתה. "מחר אני רוצה שתציגי את ההצעות שלך בפגישה. יהיה הרבה התנגדות אבל אלו דברים חשובים ואני רוצה שישמעו אותם. את לא צריכה לדואג לכל המלגלגים. אני אהיה שם לשמור עליך." היא הביטה בו בפליאה. פעם ראשונה שהוא אמר לה מילה טובה. או שיתף אותה. היא הנהנה בשתיקה, וראתה אותו בוחן אותה. היה לו ריח טוב, פתאום חשבה לעצמה. לא מבינה מאיפה המחשבה צצה, אבל הרגישה שכל הגוף שלה מתעורר פתאום. רק כי הוא אמר לך מילה טובה? היא התעצבנה על עצמה. כמה דפוקה את יכולה להיות? לא. זה לא רק זה. זה המבט הזה שלו. היא הבינה. המבט שלו שבוחן אותה. הרעב הזה בעיניים. זה מה שהעיר אותה. "את מרתקת אותי" הוא פתאום אמר לה. "חכמה עם מחשבה חריפה, אבל גם אבודה." הוא קבע. "אני לא אבודה." היא ענתה לו בכעס. "זו פעם אחרונה שאת עונה לי בלי רשות, מובן?" אמר לה בקול תקיף, אבל רגוע. היא הביטה בו לרגע, מתלבטת אם זה הזמן סוף סוף לצעוק עליו שהוא חתיכת בן זונה, אבל במקום כל מה שיצא לה זה הנהון מבויש. "כן," ענתה. "יופי." הוא חייך אליה. "בואי, תתקרבי אליי" הוא אמר, והיא קמה והתקרבה. פתאום הבינה כמה היא שמחה על הקרבה. "שבי" ציווה עליה והצביע על הרצפה. לקח לה רק עוד רגע של החלטה. והיא התישבה מולו על הרצפה. מתרגשת כשהרגישה את ידו נשלחת ללטף אותה. לעזאזל, אולי אני באמת אבודה, חשבה לעצמה. בן זונה!