"את בסדר?" הוא שאל בדאגה
"כן" היא ענתה בלחישה והסיטה מבטה
ובפנים היא כבר שומעת את קולות האזעקה, זהירות סופה! היא חייבת לפעול מהר, הנה היא מתחילה. הסערה מתפרצת בין רגע. והיא מרגישה את הרוח דופקת על דפנות גרונה, מבקשת לצאת החוצה. הרוח סוערת וגועשת, מוכנה להרוס כל מה שבדרכה. ומערבולת של רגשות מתחילה בבטנה ומאיימת לפרוץ מתוכה. אם היו צומחים בתוכה עצים הם היו קורסים מהעוצמה. והיא מדמיינת את ענפיהם שורטים את לבה. והיא צריכה לאזור את כל כוחה כדי להשתלט עליה, לעצור אותה.
את בטוחה? הוא שואל שוב, בוחן אותה
"כן," היא אומרת בקול יותר בטוח, ומחייכת אליו חיוך של הרגעה
אבל הסופה שוב גבורת. ועם הרוחות מגיעים גם הגשמים. היא מרגישה איך הם מאיימים לשטוף את כולה, היא חייבת לאטום הכל, שלא יחדרו אותה. ונהר אדיר של מילים מנסה לפרוץ את הסכר שבנתה, והיא כולה מועקה. היא לוקחת נשימה גדולה, ועם האוויר שנכנס היא משתמשת כדי להרגיע את הסופה.. מהר לפני שיגלה אותה, לפני שתאבד שליטה.
"אני כאן," הוא אמר לה בשקט, מחבק אותה.
"תודה," היא ענתה לו עם חיוך של הוכרה. "זה שום דבר," היא הוסיפה בנימה מרגיעה.
אבל החיוך, והרגש שמתפשט מבלבל אותה, והיא מאבדת את כל הריכוז האדיר שהייתה צריכה כדי לסגור אותה, לכלוא את הסופה. היא מרגישה אותה שוצפת ושוטפת אותה, עם כל הרגש הזה, שמהמם אותה. היא עוצמת חזק את עיניה לעצור בכוח את הדמעה. הבטחת שאיתו את לא מזייפת, הרוח צעקה באוזנה. אני לא מזייפת, היא צרחה לחלל ראשה את התשובה. זאת אמת לאמיתה. זה שום דבר! סערה בכוס מים, בלי סיבה. ובנשימה אחרונה של החלטה, היא דוחפת בכל כוחה, סוגרת את הסופה חזרה בקופסה.
"יופי," הוא ענה לה. נראה כאילו נרגעה.
והיא שוב מחייכת אליו. זהו, אפשר לנשום לרווחה,
אחר כך יהיה לה זמן לבדוק את נזקי הסופה.
