יש הנחה כזאת ששולט צריך לעטוף את עצמו במין אשליה של דמות על אנושית. מי שלא נוגע בו דבר. מי שלא יכול לטעות. באמת יש המון עוצמה באשליה הזאת. שולט שאפשר להאמין בו, מעין אפיפיור או אפילו אלוהים. אבל אני לא רוצה אשליה. ולא שזה לא עובד עליי. יראת הקודש הזאת שנוצרת מהדיסטנס. מזה שאני חושפת את עצמי לחלוטין, בעוד שהצד השני נשאר אטום. יש בה המון כוח, באשליה. אין ספק שהיא מרטיבה. ואשמח לשחק את המשחק. אבל אעצור מהר מאוד.
כי אשליה עתידה להתנפץ, ואני לא רוצה להיות מנפצת אשליות. אני סולדת מהמחשבה. זה נראה לי סותר את כל הווייתי כנשלטת. אני רוצה, וצריכה, שולט שהוא אדם, בשר ודם. שכמוני, חיי, ונושם, ואוהב, ושונא, ומרגיש וכואב. כי אם לא חווית את כל אלו, אם לא התגברת על עצמך, אם לא נפלת לרצפה והרמת את עצמך, מה הופך אותך לשולט? איך אוכל ללמוד ממך? איך אוכל לסמוך עליך שתבין אותי? שתדע כמה קשה זה להיות אנושי?
אז אני מבינה למה חייבים להתחיל באשליה. אבל בבקשה אל תיתן לי לנפץ אותה בעצמי. היה שולט, וקח על עצמך את חשיפת הסדקים של האשליה. לאט ובטוח. הראה לי שהמגע בנינו, הקשר והקרבה, מספיק חזקים שאתה מרשה לעצמך לתת לי להשיר מבט פנימה, לתוך הסדקים. הרשה לי את הידיעה שהמגע שלי נוגע בך. אמר לי בפה מלא, אני אנושי, וטועה. כדי שאוכל לענות בגאווה, אני יודעת, ובגלל זה אני מעניקה לך שליטה. וכך, עם כל סדק, הרשה לי להיות יותר שלך.
נזכרתי אז, כשחיפשנו מה יהיה שם התואר שלך, כשהצעתי בצחוק לקרוא לך השולט האכזר, או הקשוח, או השולט המחייך, הסתכלת אליי בעיניים כנות ואמרת שאולי השם הנכון הוא "השולט הלא מושלם". ואני חושבת שאתה צודק. זה תיאור מושלם, ולא הייתי רוצה אחרת.
