את מנסה להיות כמו קרחון אמרת לי. כאילו זה רע.
אבל תראה כמה יפה הקרחון. אתה מביט בו ורואה רק השתקפות של עצמך. הוא לא מגלה כלום. לא חושף שמץ ממה שהוא. אפילו הסדקים נעלמים בו, הרוח מלטשת אותם. ואי אפשר לראות לתוכו דבר. לא כאב, לא חולשה. הכל נקבר עמוק. נשארת רק העוצמה. גם כשעצמותיו בוערות אף אחד לא יידע.
הבט כמה יפים הקרחונים. והרי ככה גם אתה. וככה גם אני רוצה. לא להראות כלום. להקפיא את הכל. לשקף רק אותך. שיהיו לי חומות של קרח שישמרו עליי שלא אפגע.
רק שפתאום גונבה לאוזניי השמועה, שגם קרחוני הענק, נמסים לתוך הים, אחרי שנחשפו לקרן שמש חמה.
מה זה אומר עליי?
ומה יהיה איתך?
אתה יכול להבטיח לי שלא נטבע בהצפה?
אני לא רוצה לדעת. אארוז לי מזוודה ואסע. אחזור הביתה לצפון הרחוק איפה שהאדמה תמיד קפואה. איפה שלא תגיע אליי החמימות הזאת שלך. אשאר כמו הקרחון..
יפה.. עוצמתית.. וכבויה.
