רציתי נורא שיחלוק איתי איזו מחשבה. ונראה לפעמים שכמה שאני יותר רוצה, ככה ההנאה שלו מלהגיד לי לא יותר גדולה. אבל הפעם לא הסכמתי לוותר, וכקפיטליסטית טובה, הצעתי לו לנהל משא ומתן בעד המחשבה. הזדמנות חד פעמית לבקש את כל מה שתמיד רצה. כמובן שידעתי שבמשא ומתן כמו במשא ומתן, זה הכל שאלה של מי ממצמץ ראשון. וגם ידעתי שאני בדרך כלל מפסידה מולו עוד לפני שהתחלנו. אבל החלטתי שהפעם אגיע מוכנה. אתמקח כמו שצריך. אעמוד על שלי ואהיה נחושה. אולי אפילו אפתה אותו במשהו גדול ואז ברגע שיבלע את הפתיון אסתובב ואגיד שבעצם העסקה לא שווה לי. שיוסיף עוד קצת כן לשימוש עתידי ואז אהיה מוכנה. היו לי תוכניות גדולות. הכל היה מושלם. אפילו לבשתי את החליפה של האיומים – כלומר חצאית קצרה קצרה וחולצה צמודה. הכנתי טיעונים והתייעצתי עם חבר עורך דין, וחבר אחר, פרופ למדעי המדינה שחוקר משא ומתן באירועים של חטיפת בני ערובה. לא בטוחה למה, אבל איכשהו ההקשר נראה לי מתאים. ובאמת שהגעתי מוכנה. לא היה לי איך להפסיד. הייתי בטוחה שאני ארוויח את המחשבה הזאת. וגם ידעתי שהוא יגיע זחוח. אני מכירה אותו. הנחתי שהוא יהיה בטוח שאני תוך רגע אכנע. או שהוא יבקש איזה משהו מטורף ובסוף אחרי שאבצע אותו ישלם לי את המחשבה בשוטף פלוס שישים.. או שוטף אחרי הפרידה. לא. זה לא יקרה. הפעם החלטתי לא לצאת תמימה. הבאתי איתי חוזה מוכן, והייתה לי חברה בכוננות הקפצה, כדי שתוכל לשמש כעדה אם נגיע למעמד החתימה.
אבל לא הגענו לשלב החתימה. בכלל לא הייתה הצעה נגדית, וגם סתם טרטרתי חברה. וכל זה כי משום מה הוא קבע, שאם אני כבר אמורה לעשות כל מה שהוא מבקש בלי תמורה, אז עצם זה שאני סוחרת במה שכבר שלו זו חוצפה. מי ידע..
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כדי שתלמדו ממני להבא. מעין עצה חינם לחיים. משא ומתן עם שולט זה רעיון רע! ככה לא משיגים דברים..
אז איך כן אתם שואלים? היום אני כבר יודעת שיש דרכים אחרות לנשלטת קטנה להשיג את מה שהיא רוצה. אבל את זה אני לא חושפת ככה סתם. לא בלי תמורה ראויה. בכל זאת, אתם יודעים.. קפיטליסטית טובה.
