הסיפור שאינו נגמר

היא נכנסה  למשרד בסערה, זורקת את התיק על הרצפה ליד המחשב ומתרסקת על הכסא. היא כל כך כועסת ומושפלת. אלוהים, הוא חתיכת בן זונה. היא לא שמה לב שהשותף שלה התיישב לידה. "היי, מה קורה?" הוא שאל אותה בקול מודאג, מגיש לה כוס קפה. היא לקחה את הקפה בלי להגיד מילה. המחשבות עוד רצות לה. "הכל בסדר?" הוא שאל שוב. היא הסתכלה עליו כאילו רק עכשיו ראתה שהוא שם. "כן. סתם, אני מטומטמת." "את לא. ספרי לי מה קרה." הוא אמר לה, מושיט לה גם עוגייה. "זה ההוא. זה כאילו אני שקופה לידו. הופכת להיות חלון שרואים דרכו. ישבנו כל הבוקר בישיבה והוא בקושי הסתכל עליי. וניסיתי, באמת שניסיתי. סיפרתי בדיחות מטופשות. הגשתי לו צלחת עם פירות. אפילו לבשתי את השמלה הכי יפה שלי!" "ואת באמת נראית מדהים היום" הוא אמר בחיוך. "אני עושה מעצמי צחוק נכון?" היא המשיכה, מתעלמת מהמחמאה. "אני מנסה למשוך צומת לב בכוח. ואני די בטוחה שהוא יודע מה אני מרגישה. פשוט לא אכפת לו, או שהוא נהנה לראות אותי ככה, מושפלת. אתה יודע, לפעמים פשוט הייתי רוצה שמישהו יראה אותי. שידעו שאני קיימת!" הוא הביט בה לרגע, ולשנייה היא חשבה שהיא רואה זיק של כעס בעיניו, ואולי אפילו התחלה של דמעה? היא צריכה לשאול אותו על זה. אבל באמת שאין לה כוחות עכשיו להתמודד עם צרות של אחרים. היא במשבר עכשיו, וכל כך פגועה. פעם הבאה. אחרי עוד כמה שניות של שתיקה, הוא ענה לה בקול חלש "כן, אני מכיר את ההרגשה." "אני מצטערת לשמוע" היא זרקה לאוויר, למרות שלא לגמרי שמעה. המחשבות שלה כבר היו במקום אחר. תוהה למה אף אחד לא רואה אותה.