הוא טוען שאני בטוחה שאם המילה לא נאמרת אז זה לא קרה. שלא אכפת לי שהוא עושה לי כל מיני דברים לא נאותים, אני אפילו שמחה. רק שלא יספר לי אותם בקול רם. שלא יגיד אותם. כי כל עוד המילה לא נאמרה, זה לא קרה. ולא צריך להתבייש או לפחד ממה שלא קרה. לא צריך להודות שאני נהנית מזה, ושאני מבקשת את זה. אני בכלל לא שם. אני בבית, במיטה שלי. כמו ילדה טובה.
וחשבתי על זה שזה נכון. אני די בטוחה שזו עובדה ידועה. תראו את הסינים. הם מעולים בזה. היה פעם מישהו שאמר משהו על המשטר. אבל אין שום הוכחה שזה קרה. הוא לא כאן, ונמחקה כל מילה על הפרשה. גם פוטין יסכים. וסדאם חוסיין, לדוגמה, הוא לא עשה שום דבר רע במשך שנים. תשאלו את האמריקאים שתמכו בו. עד שמישהו אמר מילה (יכול להיות שהמילה הזאת הייתה נפט, אבל אין הוכחה), ואז פתאום רשימות על רשימות של דברים רעים שהוא עשה. אבל לפני? כלום לא קרה. היסטוריה שלמה נעלמה, עמים שלמים שלא קיימים, ואף פעם לא היו. הם לא קרו. אף אחד לא שמע עליהם אף מילה.
והוא בכל זאת מתעקש לספר לי כל הזמן. לקריין לי את כל אירועי המיטה. שאני לא אחשוב בטעות שכלום לא קרה. אבל גם בשביל זה יש פתרון. כי המילים לא רק צריכות להיאמר. הן גם חייבות להישמע. אחרת זה לא קרה. כשהראשונה התלוננה על אפשטיין, היא דיברה כל כך חלש שאף אחד לא שמע, והיה ברור לכולם שכלום לא קרה. כשעוד אמא בארצות הברית בכתה על בנה שנהרג רק בגלל שהוא שחור, לא הייתה שם טלוויזיה ואיש לא ידע, אז ברור שאין שום גזענות במשטרה. וכשיורים טילים על ישובים בדרום, והם צועקים שמה נורא, קשה לשמוע אותם רחוק בבירה. אז בטח הכל כשורה. וכשאנשים רעבים לאוכל, לעבודה, ומאיימים לשרוף את המדינה, לא שומעים אותם, כי הם שם מעבר להמוני כוחות המשטרה, ואנחנו יכולים רק להגיד תודה שזכינו לחיות במדינת רווחה. כלום לא קרה.
אז גם אני לא מקשיבה. אני שרה לי שירים כשהוא מספר לי מה הוא עושה לי. אני עוצמת עיניים ועוצמת אוזניים וכלום לא קרה. אין לכם שום הוכחות. וכמה שזה תלוי בי, אני בכלל כמו מריה הקדושה, בתולה.
