היא שוכבת על שולחן הניתוחים ערומה, והוא עם סקלפל, מתקרב לחזה שלה. "תוציא אותו משם" היא מתחננת. הוא עושה חתך אחד נקי, והיא נושמת עמוקות מרגיעה את עצמה. הוא בוחן את הלב, ממשיך לכליות, מחפש מתחת לריאות. ודווקא בסרעפת הוא מוצא אותו. פרפר קטן גוסס. "הוא מפריע לי לנשום" היא אומרת. הוא מביט בו לרגע, רואה איך עם כל נשימה שלה היא חונקת אותו קצת יותר. דוחקת אותו פנימה עם כל ניפוח של הריאות, עם כל פעימה של הלב. ואיך עם כל נשיפה של האוויר הוא מתעורר קצת, נלחם בה. "הוא כל כך יפה", הוא אומר לה. "תוציא אותו משם, בבקשה!" היא לוחשת, אבל הוא לא מקשיב לה. הוא מהופנט ממנו, ופתאום כל מה שהוא רוצה זה להציל אותו, להציל את הפרפר שלה. הוא לא ייתן לה להרוג אותו. אז הוא מלטף אותו, מפנה לו מקום, מאפשר לו לנשום. נותן לו אור וחיים. וכשהוא רואה שהוא מתאושש, הוא מתחיל לסגור אותה מחדש. "לא" היא זועקת בבהלה, היא מנסה לברוח אבל הוא ציווה עליה לא לזוז, והגוף מקשיב לו, לא לה. "אתה לא יכול!" היא קוראת בחרדה, ”אתה חייב להוציא אותו משם! אני לא יכולה לשלוט בו, הוא יתחזק ויתרבה. הוא ימלא לי את כל הבטן פרפרים ואת הראש במחשבות מעופפות על חופש וחיים אחרים." אבל הוא כבר סגר אותה, והיא מרגישה את הפרפר מתעופף בתוכה. כמה שעבדה קשה לחנוק אותו, לא לתת לו ביטוי אצלה. ועכשיו הוא הרס הכל, והפרפר עף לו בפנים, מרפרף בכנפיו על איברי גופה, מעיר אותה.
הוא שוב חופשי, והיא לא יודעת איך חוזרים חזרה.
