היא עברה על מדף הספרים במהירות, מחפשת את המספר הסידורי שהוא שלח לה. הלב שלה דופק והיא מתרגשת. מעניין למה שלח אותה לפה, מה היא כבר תמצא. היא סורקת את הספרים ולבה קופץ כשהיא מוצאת את הספר הנכון. ג'ין אייר, היא מחייכת לעצמה והרגשת צמרמורת נעימה חולפת בגבה. איך הוא ידע? היא פותחת את הספר בעמוד הנכון, סופרת עד שמגיעה לשורה שנכתבה בהודעה, ומתחילה לקרוא:
" תחושה משונה מאד היא לאדם צעיר וחסר ניסיון, להרגיש את עצמו בודד לחלוטין בעולם, מנותק מכל קשר, אינו בטוח לאיזה נמל ייסחף והוא עשוי להגיע, והוא מנוע בידי כל מיני מכשולים מלחזור למקום אותו עזב. קסם ההרפתקה ממתיק תחושה זו, זוהר ההרפתקה מחמם אותה; אך אז מפריעה אותה פעימת פחד."
אוי אלוהים, היא חושבת לעצמה, ידיה רועדות. כאילו הוא עומד כאן לידה ומקריא את המילים בשבילה. והיא מרגישה איך הן מתגשמות בה, את הטעם המתוק בהתרגשות של הרפתקה, ואת פעימת הפחד שעולה בה לרגע. היא מצלמת את הפסקה וממהרת להחזיר את הספר למדף, ואז אחרי רגע מתחרטת ולוקחת אותו איתה. היא תקרא אותו הלילה. משם היא רצה להתיישב ליד שולחן וכותבת לו מייל ארוך כתשובה. מודה לו על המילים וההשקעה, מספרת לו כמה התרגשה. מספרת לו כמה חיכתה לפני לראות אם הבחין בה. כמה הוא ריגש אותה מהרגע הראשון שנכנס לכיתה והתחיל ללמד. איך המבט שלו עליה העביר בה צמרמורת. היא לא התכוונה לספר לו את כל זה, היא התביישה כל כך, אבל אחרי מחווה כזאת הרגישה שמגיע לו שידע הכל, שיכיר אותה. הרי הוא הוכיח כבר שהוא מבין אותה. הוא לא ענה לה, וגם לא הראה שום סימן למחרת כשנכנס כהרגלו בסערה לכיתה, זורק את התיק על השולחן ושואל מה חשבו על משימת הקריאה האחרונה. למרות שחשבה שאולי הוא מביט בה רגע יותר מאחרים, והרגישה איך כל גופה מתעורר בה בעקבות אותו מבט. אבל לאחר כמה ימים קיבלה ממנו שוב את אותו מייל, שכל מה שיש בו זה מספר סידורי של ספר ספריה, ומספר עמוד ושורה. והיא לא יכלה עוד לחכות, ובאמצע סמינר אחר התגנבה מהכיתה ורצה לכיוון הספרייה. ככה זה נמשך במשך כמעט חודש. כל כמה ימים קיבלה ממנו מייל עם הפניה למשפט בספר, והיא בתגובה ענתה לו תשובה ארוכה, מתארת את כל תחושותיה, מתארת בלי ידיעתה איך היא נופלת ברשת הקורים שטווה. הוא העביר אותה מהמאהב, דרך גאווה וגעה קדומה, ועם הזמן התקדם לספרים מסוג שונה, שולח אותה לחפש פסקה יפה מתוך גבירתי הנאווה או לוליטה. וכל פעם, מלאת התלהבות, היא רצה לספריה. מתרגשת כמו בפעם הראשונה, כולה מאושרת, מחכה לראות מה הוא מבקש לספר לה הפעם מתוך הספרים. והנה שוב, היא קיבלה ממנו את אותה הודעה, ושוב היא סרקה את המדף הנכון, מוציאה כמעט ביראת קודש את הספר שחיפשה. "האספן" הוא נקרא. היא לא מכירה אותו, אבל היא תקרא אותו הערב, כמו שעשתה עם כל שאר הספרים שהוא שלח אותה למצוא. היא פתחה את העמוד הנכון, סופרת שורות בליבה ואז קראה, ליבה קופץ בקרבה, ונשמתה נעתקה.
"זאת אני. אני השגעון שלו".
לקח לה רגע להתאושש, לעצור את עצמה מלרוץ ולמצוא ואתו, ליפול לידיו ולבקש שיקח אותה. שייתן לה להיות השיגעון שלו. להודות לו על שבחר בה. היא נגבה דמעה של התרגשות מעניה ורצה למחשב לכתוב לאהובה. הפעם הוא ענה לה מיד, ארבע מילים שתשנן לעצמה במשך כל היום: מחר, תשע. אצלי במשרד.
למחרת היא הגיעה אליו מרחפת, מאושרת. מעט חוששת אבל הרבה יותר נרגשת. מרגישה כמו סיפור אגדה, שהכל נכתב ונעשה רק בשבילה. כאילו ספרי המופת הגדולים בעולם כולם נכתבו כדי לספר אותם. היא דופקת על הדלת בהיסוס ונכנסת כשהוא קורא לה. הוא יושב מולה, מסיים לשלוח מייל קצר, ואז מרים את מבטו ומחייך לה. ולבה דופק בעוצמה, כאילו החיוך שלו נוצר רק בשבילה.
ובמקום אחר באוניברסיטה, בדיוק באותו רגע, מישהי אחרת פותחת את המייל שלה בהתרגשות. היא רגע מבולבלת ואז מבינה ורצה מהר לכיוון הספריה. עוד כמה דקות היא כבר תחזיק את ג'ין אייר בידה, תקרא את הפסקה הנכונה, ולבה יקפוץ בקרבה. איך הוא מכיר אותי כל כך טוב, היא תחשוב לעצמה. מתרגשת מההשקעה שהשקיע רק בשביל לייצר לה הרפתקה. כמה היא גאה שמכולן הוא בחר רק אותה..
