היא הלכה אחריו שותקת, דמעות בעיניה. כמה התאמצה לא לבכות, אבל היא לא יכלה לדמעות. הוא היה נראה כל כך כואב, וחלש. והיא הייתה שם לצידו לאורך כל הדרך, מלווה אותו מרחוק. כמה פעמים ראתה את מבטו מחפש אותה, ואולי מבט של נחמה בעיניו כשעיניהם נפגשו? מי מנחם את מי? תהתה. וכשנפל בפעם הראשונה היא דחפה בכל הכוח כדי להגיע אליו, אבל הם עצרו בעדה. היא עברה איתו את כל הדרך, מסמנת בראשה את התחנות של מסע הייסורים של אדונה. היא לא משה מצידו, והיא ידעה שהוא מרגיש אותה. וכשהגיעה השעה, היא עמדה שם, צופה בזוועה. ולאחר המעשה חיכתה ביחד עם אמו, לקבל אותו, לנקות את הגופה. וכשסיימו נצמדה לקברו, כמו כלב עזוב שמחפש את אדונו. אבל לאחר מותו כולם שכחו אותה, ולמרות ששמעה אותם מזכירים כל הזמן את שמו, הרגישה כאילו שכחו גם אותו. הם הפיצו את דבריו ברחבי האימפריה, מספרים על דאגה לעני, לאלמנה למצורע, ובאותו נשימה הפנו את מבטם עליה, ירקו, וקראו לה זונה. אבל הוא לא ראה אותה ככה, הוא הביט ישירות עליה, רואה עמוק לתוכה, מגרש את השדים שלה. היא לעולם לא תשכח את ההרגשה של מבטו שנח עליה, כאילו ידע אותה. ולא סתם הלכו אחריו כולם בלי היסוס. הוא רק דיבר והשתררה דממה. היה ברור לכולם שהוא לא סתם אדם. אבל היא תמיד הייתה לצידו, הרבה לפני רובם. גאה להיות שלו. אוהבת עד בלי די. ולאחר מותו סיפרה לעצמה שוב ושוב את סיפורו. אבל לא כמו שסיפרו אותו שליחיו, לא כמו שההיסטוריה ביקשה, אלא כמו שהיא חוותה אותו, כמו מי שהיה בשבילה, האדון שלה. והיא כעסה עליו, על שהקריב עצמו. היא כעסה עליו על שעזב אותה. הוא לא יודע שאין לה דבר בלעדיו? שמרגע שהלך חזרה להיות שוב סתם זונה? היא לא הבינה אותם, את אלו שמפארים את מותו. נותנים משמעות לאובדנה. היא לא רצתה משמעות. עדיף לה את האדון שלה חיי מאשר להאמין שהמת הוא אלוהים. אין בזה נחמה. היא אף פעם לא הייתה צריכה אותו מושלם, או נטול פגם. היא מעולם לא אהבה אותו יותר מאשר בזמן שהלך מיוסר ברחובות העיר, כואב וחלש. זה לא הוריד מאומה בשבילה. ההיפך. הוא היה אנושי, הוא היה חיי, והוא היה שלה.
ועכשיו כבר לא, עכשיו הוא של כולם. שמו מוזכר שוב ושוב בפיהם של מיליארדי אנשים מסביב לעולם. והיא, היא עוד מסתובבת רודפת קבר שאין בו מאומה, חולמת על מי שהיה אדונה, זה שנטש אותה בשביל האנושות כולה.
I'll never be Maria Magdalena...
