חשבתי שאולי, בשנה הבאה, כשאשב על המרפסת ואספור ציפורים נודדות, יהיו לי קצת פחות שאלות וקצת יותר תשובות. שאולי כבר לא יבער בי לעצור אותן כדי להבין אם זה שווה להן המאמץ האדיר הזה, לעוף למרחקים רק כדי לא להרגיש קצת את הקור? והאם הן לא מפחדות שמא הן כל הזמן מפספסות? את היופי של השלגים, את ההרגשה הזו של שמש של קיץ חם שמבעבעת מבפנים? האם אפשר שתהיה לה לציפור שני בתים? אחד להתגעגע, והשני לחזור אליו בחזרה? האם הנדידה באמת מקלה על הנשימה?
ואולי, בשנה הבאה כשאביט בציפורים, כבר לא ארגיש צורך עז לעצום עיניים ולדמיין את ידי נפרשות לצדדים, את הרוח שמלטפת את פניי בזמן שאני עפה חזרה למולדת שאף פעם לא הייתה שלי, לבית שבו גם בקיץ האגמים קפואים. ואולי אעמוד מולן בוטחת ואאחל להן נדידה טובה, אבל אסביר שאני לא באה, כי אי אפשר לברוח כל הזמן בחיים.
ואולי, בשנה הבאה, כשאביט במעוף הציפורים, כבר לא אתפתה לברוח עם המבט מהלהקה, ולחפש דווקא את ההוא שעף נגד הזרם, לעבר אגם מלא דגים. ולא אעקוב מהופנטת אחר צלילתו למטה, ללא הכרה, רק כדי לגלות שהאגם אינו, וגם לא הדגים, וזו סתם פטה-מורגנה ולמטה רק אדמת טרשים.
ואולי, בשנה הבאה, כבר אצליח לסלוח לעצמי על הכנף השבורה, ועל העול שאני לזה שלצידי. כי הוא צריך כל הזמן לשמור שלא אטה מדי לצדדים, שלא אסחף לי פתאום במשב רוח חזקה ואאבד את הדרך הביתה חזרה ללהקה. ואולי אפילו אצליח לנפנף מספיק חזק בכנף הבריאה, כדי לתת יותר ממני בשבילו, כדי להיות לו עזר כנגדו.
ואולי, אולי בשנה הבאה, כבר אהיה שלמה עם זה שאף אחד לא עף כאן, שאין ממש תנועה. שרק הציפורים נודדות, והאדם, הוא לא ציפור, הוא עץ, ושורשיו נעוצים עמוק באדמה. וזה בסדר, זה לא מפחיד ולא רע. זה החיים. והציפורים שם למעלה כבר לא יהיו אז בשבילי, הם יישארו בשביל אלו שעוד לא שלמים עם העדר התנועה ועם השורשים המעיקים. הם יישארו לאלו שעוד בחיפושים מתמידים, לאלו שעוד חולמים.
אולי, בשנה בשנה הבאה..
ואולי ארשה לעצמי להמשיך לחלום, רק עוד קצת, רק טיפה.. רק עוד שנה.
