יום אחד היא חייכה אליו. הוא זכר את היום הזה כאילו שהיה אתמול, ואולי זה באמת היה אתמול? זה לא חשוב, כי הרי איך יכול לשכוח? זה היה החיוך הכי יפה שאי פעם ראה. היה זה חיוך עם אור בעיניים, ופנים שכולן מראות טוב. היה זה חיוך אמיתי, וכנה, והיא שלחה אותו במיוחד בשבילו. הוא לא חשב שהיא רואה אותו. והוא תמיד ראה אותה, הביט בה כשהיא עברה כל בוקר ברחוב הצר בדרך למשרד הקטן שלה. ובערב כשהיא יצאה ממנו חזרה לביתה היה עוקב אחריה, רואה אותה מתנענעת לאיטה. תמיד הולכת לה זקופה, מהורהרת, כמו בתוך חלום. והוא אחריה. רק עוד קצת, רק עד סוף הרחוב, כשהוא רואה אותה פונה לרחוב של ביתה. רק פעם אחת עקב אחריה עד לשם, רק כדי לראות היכן גרה. אבל לא יותר, הוא ידע שיש גבול, הוא זכר מה קרה בפעם הקודמת שעקב אחרי ההיא עד ביתה. ואחרי שהייתה נעלמת ממבטו הוא מיהר לעמוד מול חלון הראווה של המשרד שלה. היא מוכרת שם חלומות לאנשים. יש כאלה שחושבים שהיא סתם מתווכת של דירות. אבל הוא יודע שהיא לא. היא מוכרת חלומות. היא לא סתם מוכרת להם בית, היא מוכרת להם משפחה יפה, וחיים טובים, וביטחון. כמו שיהיה לו יום אחד הוא קיווה, כמו שיהיה לו איתה יום אחד הוא לחש לעצמו באמונה. וכשהוא הביט בה מעבר לרחוב, מלווה החוצה עוד לקוחות מרוצים, עם החיוך הנעים שלה, ועם המבטים המרוצים שלהם, היה ברור לו שהיא לא סתם מתווכת פשוטה. לא, היא מלאך שהגיע למכור לבני האדם הפשוטים חלומות, כדי שיוכלו להתמודד עם חיים חסרי ערך וקשים. ויום אחד, שאולי היה רק אתמול, כשיצאו משם זוג שנראו כאילו יצאו ממגזינים, לבושים בבגדים הכי יפים, לוחצים את ידה בעליצות ואצילות כזאת כמו שיש רק בסרטים, אז כשהביט בהם בקנאה על מה שהם, ועל שזכו להיות לצידה, דווקא אז מכל הימים, היא פתאום הרימה את מבטה, והציצה בו, וחייכה אליו. חיוך כל כך נעים. חיוך שלא ראה אותה מחייכת בחיים. ובאותו רגע ידע שהיא מבינה, שהיא יודעת שהוא יודע שהיא משהו מיוחד, ושהיא מוקירה אותו על ההכרה בה. שהיא יודעת שהוא היחיד בעולם שרואה את כל מי שהיא, היחיד שאיתו היא יכולה להיות שלמה. היה לו ברור לגמרי כל זה ממבט אחד. ובערב כששכב במיטתו וחלם אותה, הוא תהה אם זה מוזר, זה שהוא מבין כל כך הרבה רק מחיוך אחד. אבל הוא החליט שלא, שככה זה כשאנשים מתחברים. שיש סימנים שאי אפשר לטעות בהם. וכשלרגע קפצו לו לראש כל המקרים הקודמים, כל הנשים האחרות והסימנים שהיה בטוח בהם, כשכל אלו ניסו להתגנב לראשו, להעכיר לו את המחשבה הנעימה, הוא גירש אותם מהר, רחוק ועמוק לתהום השכחה. הרי כאן אי אפשר לטעות. כאן זה ברור כמו קרן שמש באמצע סערה. היא והוא נועדו זה לזה, ועכשיו גם היא מבינה. למחרת בבוקר, ואולי היה זה היום, בכל אופן בבוקר אחרי החיוך הזה ששינה את הכל מבחינתו, ומבחינתה – הוא בטוח שגם מבחינתה, למחרת אותו יום הוא קפץ מהמיטה ורץ להתלבש כדי להספיק לראות אותה. וכמו כל יום, היא חלפה על פניו בדרכה למשרד הקטן שלה, מקפלת את המטריה, מנגבת את רגליה ונכנסת בדממה. רק שהפעם הוא בעקבותיה, נכנס אחריה למשרד שלה. והיא עושה כאילו היא לא שמה לב שהוא שם, פשטה את מעילה באיטיות, חושפת חולצה מכופתרת וחצאית צמודה. היא לבשה את זה במיוחד בשבילו הוא חשב, וכל גופו התעורר לקראתה. הרי היא ידעה שיבוא, היא בטוח ידעה אחרי ששלחה אליו את החיוך הזה שלה. אז הוא כחכך בגרונו, שתדע שהוא פה, שהוא לצידה, והיא בתגובה קפצה בבהלה, ואז שוב מחייכת ביקשה סליחה. מסבירה שלא ראתה אותו, ושהרגע פתחה, ושהיא צריכה קצת להתארגן, וכבר תתפנה ותשמח לשרת אותו. והוא רק התעורר יותר, מרוגש שהיא מבינה, שהיא רוצה להכין את עצמה בשבילו, לשרותו. אבל הוא כבר לא יכול היה לחכות, והוא גם רצה שתדע שהיא מושלמת כמו שהיא, שהיא לא צריכה שום הכנה. שהוא רוצה אותה ככה, כמו שהיא, שהאיפור והבגדים היפים, והבושם המושקע, כל אלו מיותרים בעיניו. היא לא צריכה היתה להשקיע כל כך בשבילו. וברור לו שהיא מבינה אותו, הרי בקשר כמו שלהם לא צריך מילים. מספיק רק שיתפוס את ידה, וימשוך אותה אליו וינשק אותה בסערה. היא כבר תבין.
אבל היא לא הבינה, היא רק צעקה, וכשלא שחרר את ידה כדי לתת לה עוד רגע הזדמנות להירגע היא גם בכתה. וכשניסה לקרב אותה אליו, כדי שתרגיש שזה הוא, החצי שלה, זה שחייכה אליו את החיוך שלה, היא רק נלחצה יותר, צעקה יותר ובכתה יותר. אפילו איימה שתזמין משטרה, ואמרה לו שהוא משוגע. והוא דמו רתח עליה, על שהיא לא מבינה, על כל הנשים הללו שרגע קוראות לו ומסמנות לו לבוא ולמחרת כאילו אחז בהן שד והן דוחקות אותו מעליהן. אותו, את זה שהוא היחיד שאי פעם היה יכול להיות טוב באמת בשבילן, את זה שרואה אותן. וכשהכעס עליה גבר, כשהוא צבר בתוכו תאוצה, מצטרף לכעס על ההיא וההיא ועל כל הנשים כולן, הוא הרים אותה, ובכוח הטיח אותה לרצפה. ויותר היא לא בכתה או צעקה. רק שכבה שם דוממת, כל כך יפה. והוא נרגע. עכשיו היא מבינה. הרי זה ברור כשמש, שאם לא איתו, אין לה חיים כאן על האדמה.
אז זה מה שסיפר להם שמה, בתחנת המשטרה. הוא כבר לא זכר מתי כל זה היה. זה הרגיש לפני שנים. יכול להיות שרק אתמול חייכה אליו את החיוך הזה שלה? איזה חיוך יש לה.. חיוך של פעם בחיים.
