הם רוצים שאחזור לאיזון. באיזון בטוח יותר. ומי כמוני יודעת. אני בחורה מאוזנת. בלי קצוות. הקצוות מסוכנים. הרי אנחנו קצת כמו מטוטלת, אנשים. אז זה ידוע שכשמגיעים לקצה, אחר כך מוטחים על הקיר בקצה השני. תשאלו את כל המכורים. אז הם רוצים שאתאזן. אני! מי שכל חייה רק איזונים. הם רוצים שאהיה ברגע, איהנה מהפשוט, מהטוב, מהשלווה והנעים. שאפסיק לחפש להיות כמוהם, כמו הלא מאוזנים.
זה מפחיד אותם. החיפוש אחר הקצוות. זה מאיים להם על האיזון הזה שהם כל כך רוצים. ואני הרי בחורה מאוזנת. כל כך מאוזנת שאני מאזנת את כל הסובבים. אז אם בארזים נפלה שלהבת.. לא, אי אפשר. הארזים חייבים להישאר מאוזנים. הרי הם מסמנים לכל היתר את הזווית הישרה. אנשי הקצוות חייבים את הארזים. ואם הארז יפול, בטוח יהיו נפגעים.
אבל קצת קשה לנשום כשהמאזניים מאוזנים. כל המשקל הזה על החזה מכביד עליי נורא. ואי אפשר לעשות שום תזוזה, שמא תאבד את האיזון בחיים. אז אני כמו משותקת, וקפואה. כמו אטלס שמחזיק את הכדור על גבו אני עומדת, כמעט בלי תזוזה. רק לפעמים משנה קצת תנוחה, לוקחת על עצמי עוד קצת כובד של חיים, לעזור לאלו שלא מאוזנים.
וכשאני מאוזנת אני הופכת אדישה. כבר לא מרגישה כלום. כי רגשות מוציאים מאיזון. ובכלל הם בקושי מורגשים. המוח עסוק מדי בחישובים. אז הם שם, עמוק. הם קיימים. אבל אין זמן באיזון להרגיש. להרגיש זה ה'הי' של הלא מאוזנים. כאילו הם צוחקים לי ואומרים, לך יש את הביטחון של האיזון, ולנו יש את הזכות להרגיש שאנחנו חיים.
ואני גם רוצה. רק לרגע להיות לא מאוזנת. רק 'הי' קטן של הרגשה. אז אחרי שהכל מאוזן, שאיזנתי אותי, ואותך, ואת כל הסובבים. ששמתי עוד משקל בכל האזורים שצריך, והורדתי את המשקל מאלו שלא סוחבים, אחרי שעשית כל מה שאפשר, כדי לשמור על כולם מרוצים, אני מתגנבת לאט, יורדת מהמאזניים שהיו לי כל החיים. ובשקט בשקט בלי שרואים, מתקדמת לארצות הספר, לחפש את הגבולות שלי, לבדוק איך מרגיש להיות שם, בקצוות, איפה שמרגישים.
ובסוף, אחזור כמו מטוטלת, מוטחת על הקיר בצד השני. אבל אתאזן בחזרה. אני מבטיחה. אני הרי אלופת האיזונים. רק אני מתחננת, תנו לי עוד רגע קטן, רק עוד כמה ריגושים. להרגיש שאני חיה, ולא רק מחשבת משקלים.