ולפעמים נדמה לי שכל מה שאני עושה בחיים זה מחכה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני רק מחכה. כשהייתי קטנה חיכיתי להיות גדולה, וכשגדלתי חיכיתי להחכים, להיות מנוסה. חיכיתי לחופש הגדול, וחיכיתי שתתחיל כבר השנה. חיכיתי למאורע גדול, וחיכיתי לשמוע בשורה טובה. וגם היום אני עוד מחכה. אני מחכה לו שיחזור, אני מחכה לך. אני מחכה שמשהו יקרה. אני מחכה לאיזו חוויה מרטיטה. אני מחכה שהשגרה תשבר. אני מחכה שנזכה כבר לחזור לשגרה. אני מחכה לחורף בקיץ, ויושבת בציפייה לאביב כשכבר קר נורא. ושוב בין לבין אני מחכה לו ומחכה לך. מחכה שניפגש, מחכה שתכתוב. יושבת ומחכה.
ואולי תגידו שאני סתם אומרת. שעשיתי המון בזמן הזה, שאני סתם מגזימה. הרי עשיתי חייל, ועשיתי ילדים, ואהבתי, ונאהבתי, ויצרתי וכתבתי, וחוויתי, ושמחתי, ונשברתי, ובכיתי (כשאף אחד לא ראה). אבל אני יודעת את האמת הפשוטה. נכון שעשיתי המון, אבל זה הכל היה סתם, בין לבין, כדי להעביר קצת את הזמן, בזמן שאני יושבת ומחכה.
