הסיפור שאינו נגמר

הקשר שלנו מורכב מבועות. לקח לי המון זמן להבין את זה, להגדיר את זה. וזו הגדרה חשובה. כי יש את החיים שלי, והחיים שלך. יש את הבית, את המשפחה. יש עבודה וחברים ומשימות וחיים. ויש אותנו, אותי ואותך. והדברים לא מתערבבים. הם לא צריכים. כשאני בבית, בחיים האמתיים, אני לא הנשלטת שלך. אתה איתי במחשבה, אתה נוכח, אבל אני לא שלך. אני שלו, של הילדים, של החיים. ואז יש לי בועות שלך. נקודות בזמן בהם אני מתנתקת לרגע כדי להיות שלך. ובזמן הזה, כשאני נכנסת לתוך הבועה, אני בדיוק כך. חיה בבועה. אני מתנתקת לרגע מהעולם האמתי, אני יוצאת לרגע מהמציאות, בין אם כרגע היא נפלאה ובין אם היא מכבידה (כשעצם קיום הבועה משפיע באופן ישיר על היכולת להכיל אותה). ושם בבועה אני  מניחה בצד את היותי אמא, את תפקידי כאישה. אני מתנתקת מהמרדף, ומהדאגות, ואני הופכת להיות פשוט שלך. הנשלטת שלך. שם כל מה שחשוב זה אני בשבילך. אבל זו לא התנתקות מוחלטת, הרי הבועה תמיד שקופה, והחיים חזקים ממנה, וחשובים ממנה. לכן אם יהיה צורך, תמיד ברגע אוכל לצאת מהבועה. ואמרת לי פעם שאני צריכה להיזהר, כי אפשר להתמכר למציאות חלופית, לפנטזיה. אבל מאז שהבנתי שהקשר שלנו מורכב מבועות אני כבר לא דואגת. כי בועות הן בדיוק לא מציאות מקבילה. הן רק דרך לקשט מציאות קיימת, לצבוע אותה. ובזכות הבועות שלנו המציאות שלי יותר טובה. כי טוב לי בחיים האמתיים, ואני אוהבת את הבית, את המשפחה. אבל טוב לי גם כי אני יודעת שיש לי בועות של אוויר שמחכות לי. שלרגע אני קלה מאוויר ועפה קצת בתוך בועה, איפה שהדאגה היחידה שיש לי זה להיות טובה לך. וכשאני יוצאת מהבועה, כשהיא מתפוצצת, זה כואב רק לשנייה. ואז אני חוזרת לעולם האמתי ומחייכת. כי טוב לי בו, וטוב לי בתוך הבועה.