מעניין מה עבר בראשה של הציפור הראשונה שהחליטה לחפש את הארוחה הבאה שלה דווקא בפה התנין. האם הביטחון של שיניו הגדולות משכו אותה? האם האמינה שתוכל להתגונן מפני העולם הגדול אם רק תשרת אותו כראוי? או שהיא פשוט היתה כל כך רעבה עד שבחרה להתעלם מהסכנה. ואולי זה היה בכלל התנין, שהרגיש את הלכלוך בין השיניים מציק. מין גירוד פנימי כזה שלא הצליח לשחרר. כזה שידע שרק אחר יוכל לעזור לו לפתור. וכשראה את הציפור הקטנה והעדינה, מרפרפת בכנפיה הקטנות מעליו, כל כך קטנה ופגיעה, החליט שהיא תהיה הפתרון המושלם, והציע לה מקום מבטחים בין לסתותיו. או אולי זה התחיל כמלכודת, כדרך למשוך לעצמו את הארוחה הבאה. אבל כשהיא היתה כבר בין שיניו, רגליה הקטנות דגדגו את לשונו וזה נעם לו, אז הוא עשה איתה עסקה. "בואי, אכלי מפי ובתמורה תקבלי גם אוכל גם הגנה. את רעבה, וחלשה, ואני.. אני צריך מישהי שתוציא את האוכל מבין שיניי, שתדגדג את פי עם רגליה הקטנות. נוכל לעזור זה לזו." והיא הסכימה הציפור הקטנה, כי הוא צדק, היא רעבה וחלשה.
יש משהו מדהים בסימביוזה. ההרמוניה של הטבע במיטבה. שני יצורים שונים, עם צרכים שונים אבל משלימים. כמו למצוא את החצי השני שלך. החתיכה החסרה. אבל החיבור הוא עדין, ושברירי. הוא דורש דריכות בכל רגע. כי אם הציפור הקטנה לא תשים לב ובטעות תפצע את התנין עם מקורה, הוא יכול בקלות לסגור את לסתותיו ולבלוע אותה שלמה. ואם התנין האימתני לא יהיה עדין איתה, אם לא ישמור על ביטחונה, הוא באותה קלות יאבד אותה. הרמוניה שברירית זאת, הסימביוזה.
אבל קראתי עכשיו שהסימביוזה בין התנין לציפור הקטנה היא סתם אגדה. עוד סיפור שסיפר לעצמו האדם כי התקשה להבין שהעולם יותר מורכב. נראה לי מתאים.
