הסיפור שאינו נגמר

אני לא צריכה שתבין אותי. יש דברים שלעולם לא תבין. יש דברים בי שתמיד יישארו לך כמו חידה. החלטות שקיבלתי, השקפות שגיבשתי, בחירות וטעויות שמישהו אחר אף פעם לא היה עושה, בטח לא אתה. ואיך תבין? איך תבין אם לפעמים גם אני לא מבינה? איך תבין אם לא חווית את אותם החוויות כמוני, אם לא נפגעת מאותם פגיעות כמוני? אם לא בנית את אותן החומות סביבך? אז אני לא צריכה שתבין אותי, הרי גם אני בקושי מבינה. ואני לא צריכה את ההזדהות שלך. לא עם הכל אפשר להזדהות, ולא הכל בר השוואה. לא זו הסיבה שאני משתפת אותך. אני צריכה שתשמע אותי, ותראה אותי, אולי תעוץ לי עצה. אבל יותר מכל אני צריכה שתגיד לי שלמרות שאתה לא מבין אותי, או מצליח להזדהות עם כל בחירה, אתה כן מכיר אותי, ואתה בוחר בי כחבילה שלמה. עם הטעויות, עם ההחלטות, עם הבחירות, עם השריטות ועם החומות. אז אתה לא צריך להבין אותי, או להזדהות איתי. כי זה לא קשור אליך, למי שאתה. זה פשוט מי שאני שעומדת מולך. וזה בסדר אם לא תבין אותי, אם אראה לך קצת כמו חידה, אם תביט בי ותשבור את הראש איך יכולתי להיות כזאת טועה. אל תבין אותי, אני לא צריכה הבנה. אני צריכה רק שתבקש להכיר את מי שאני, ושאדע שאתה נשאר למרות ובגלל שראית שאני שונה ממך.