יש מין רגע קסום ברגע בו נכנסים לתוך התפקידים בקשר שליטה. במעבר משיחה רגילה בין זוג, להיררכיה ברורה. הכל קורה כאילו בשניה. מספיקה מילה אחת, ונשימה אחת.
הם דיברו על איזה נושא, לא חשוב מה. ואולי התווכחו בדיוק באותה נקודה. או שהיא סיפרה לו בהתלהבות על דבר מה. והיא בדיוק נכנסה לרצף של דיבור, מנסה להסביר את הטיעון שלה. ואז משום מקום הוא אומר בקול, "שקט!" והיא מרגישה איך כל האוויר שלקחה כדי להוציא את המילים נתקע לה בגרון. והמילים שלה, שכבר היו מוכנות לצאת החוצה, כמו מוטחות בחוזקה על דפנות פיה. ומההלם, ומההדף של המילים העצורות פניה האדימו. ומהאודם העז, ומכאב הפגיעה, מתעוררים פתאום הכעס והבושה. הרי היא הייתה באמצע מילה. היא ניסחה כבר רעיון והיא רוצה להשלים את המחשבה. ורגע אחרי, כשהיא מבינה שהיא עוצרת את הנשימה. היא כבר נרגעת. ועם הנשיפה החוצה של האוויר היא מרגישה איך החום מהפנים האדומות ממיס לאט את הכעס והבושה. והם נוזלים להם למטה, מרטיבים אותה. והיא משפילה מבט. טוב לה במקום שלה.
