אמרתי לו שאני איתו כדי להמשיך להיות עוד קצת צעירה. הרי הוא כל כך יותר גדול ממני וככה אני יכולה להיות עוד קצת קטנה. ואפשר לראות לו בקצה של העיניים כמה הוא כבר ראה, ואפשר לראות לו בקצה של החיוך כמה הוא כבר ידע, ואפשר לראות לו ברגע הזה שהוא עוצר לחשוב לפני שהוא מדבר כמה הוא כבר טעה. ואני.. אני לידו כל כך תמימה. מתרגשת מכל מה שיש לי עוד לראות, מכל מה שיש לי עוד לדעת, ומכל מה שיש לי עוד לטעות. אבל לפעמים, לפעמים כשאני אומרת איזו אמירה, כשבורחת לי מהפה פתאום איזו מחשבה מסגירה, אז הוא שומע בי כמה שאני בעצם מבוגרת. ברגע הזה שהקול שלי קצת מתייצב, והעיניים מתכווצות, ובקצה החיוך מסתתר כאב כזה של גדילה. ואז הוא מביט בי בעיניים היודעות שלו בפליאה, והחיוך שלו מתרחב קצת. אולי כי הוא פתאום מתרגש מהתזכורת הנעימה שיש לו עוד כל כך הרבה לראות, וכל כך הרבה לדעת, וכל כך הרבה לטעות. הרי אחרת איך יכול להיות שהוא עוד מופתע מאחת כזאת קטנה..
ואז, אז יש בחדר מין שתיקה כזאת של הבנה. הבנה שאולי הגוף מתבגר עם השנים, אבל הנפש, הנפש מתבגרת עם החוויות של החיים. ויש עוד כל כך הרבה מה לחיות, וכל כך הרבה מה לחוות, וכל כך הרבה מה לראות, מה לדעת, ומה לטעות .
