יש משהו נורא אנוכי בלהיות נשלט, משהו אנוכי בלבקש ממישהו אחר לקחת ממך את השליטה. יש משהו אנוכי בלהיפתח בפני מישהו, בלחשוף מולו את כל השדים, את הטראומות, את השריטות והפחדים שלך. יש משהו אנוכי בבקשה שישתמשו בך. זה להטיל על מישהו אחריות עצומה. יש משהו אנוכי ברצון שישפילו אותך אבל ידעו מתי לעצור, שיכאיבו לך אבל לא יעברו את הגבולות שלך. משהו אנוכי בציפייה שיפרקו אותך, ויזעזעו אותך, שירעידו את כל כלך, אבל גם שבאותה נשימה ישמרו עליך, ויזהרו עליך ולא ישברו אותך ככה שאין כבר דרך להרכיב בחזרה. יש משהו כל כך אנוכי בלבקש להיות של מישהו, בלהגיד אני שלך.
ואולי אנחנו יודעים את זה, הנשלטים. כמה אנוכיות יש במקום הזה של איבוד השליטה. אולי אנחנו יודעים כמה הרבה אנחנו מבקשים, ובגלל זה מוכנים ומבקשים לתת הרבה בחזרה. מתחננים שיקחו מאתנו יותר. שיתנו לנו לשרת, ולהתמסר, לשמח ולענג. רק שיתנו לנו לתת קצת יותר. כי אולי רק ככה נוכל להתמודד עם הידיעה, שיש משהו אנוכי כל כך בבקשה שלנו לאבד שליטה.
