הסיפור שאינו נגמר

"את יודעת, שולט הוא לא קיר" הוא אמר לי. 

וחשבתי על זה לרגע ופתאום חשבתי שזה דימוי נפלא. 

הרי הוא ממש כמו קיר!

כי לפעמים המחשבות שלי מתחילות לרוץ בלי שליטה, ואני קצת כמו רכבת שירדה מהמסילה ודוהרת בירידה. ואז הוא נעמד שם מולי. קיר. ולפעמים אני מבחינה בו ומצליחה ללחוץ על הבלמים ולעצור את הפגיעה. ולפעמים לא. לפעמים אני מתנגשת בו בעוצמה אדירה. אבל הוא לא זז. רק אני עפה אחורה מעוצמת הפגיעה. וזה כואב, ואני כועסת נורא. אבל תמיד אחרי שאני מתאוששת אני חוזרת אליו בזחילה. חוזרת להודות לו על שהיה שם, על שלא זז, על שהיה לי קיר שיעצור אותי מלדהור אל תוך איזו תהום אפלה.

"אז אני מבין שאת לא רוצה להיפגש" הוא שאל בכעס אחרי שתיקה ארוכה.

ואני כמו מתעוררת מחלום, ומופתעת מהשאלה שלא במקומה, עניתי לו בצעקה "סליחה.. אני לא שומעת.. נראה שיש קיר ביני לבינך.."