ישבנו יחד ברכב, הילדים מאחורה ישנים ואנחנו נוסעים לכאן או לשם, ושתקנו כזאת מין שתיקה עייפה. ופתאום ברדיו התנגן לו "שיר אהבה בדואי" ואני שאלתי אותו קצת בחשש, "אתה מרגיש ככה לפעמים? את הצורך לנדוד?" והוא הסתכל עליי לרגע, מנסה להבין את פשר השאלה ואז ענה בנועם "לא. טוב לי איפה שאני נמצא." וכאילו הוסיף בין השורות אני כאן ולא הולך לשום מקום, אל דאגה. וחייכתי אליו. שמחה עליו. ועמוק בפנים פתאום הבנתי כמה התאכזבתי מהתשובה.
השיר המשיך לנגן ואני בעיניים עצומות הקשבתי בדממה. "כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל, אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל"
ופתחתי את עיני והסתכלתי שוב על האיש שלי. יש לי כל כך הרבה טוב כאן, אמרתי לעצמי. והבטחתי לעצמי שלא אעזוב את מוט האוהל. שאשתיק את הצליל. שאפסיק לחלום על המדבר. שאשתלט על הכמיהה לנדוד. ולפעמים הרגשתי קרועה. כי כשהמנגינה של החליל התחזקה, כשעבר שוב לידי איזה חלילן בלתי נראה, כמו ילד מהופנט כל גופי קרא ללכת אחריה, לטבוע בה. אז קשרתי את עצמי למוט האוהל עם אזיקים, והוספתי שלשלאות ומשקולת שימנענה את התזוזה. ונשארתי שם, עומדת ועוצרת את הנשימה. ככה עד שיעבור זעם. עד שצליל החליל ייחלש ואמצא שוב מנוחה.
לפני תשעה חודשים, בסגר הראשון פתאום הכל שוב עלה. הקירות סגרו עליי, השלשלאות הכבידו עליי, וצליל החליל שאג לי באוזניים בצעקה מחרישה . והאיש שלי, כל כך טוב, שמע אותי והבין, ונתן לי פרצה. אז הלכתי פעם ראשונה אחרי הצליל של החליל, והגעתי לכאן. וכאן, פגשתי חלילן משלי. ובזכותו גליתי שאני לא צריכה אזיקים ושלשלאות. שאף פעם לא רציתי לעזוב את מוט האוהל. רק הייתי צריכה את האפשרות ללכת קצת אחרי הצליל של החליל. ללכת מהופנטת. והוא תמיד יודע מתי להפסיק אותו, כדי שאוכל לחזור חזרה. לחזור שוב לאחוז במוט האוהל, לחזור לחבק את האיש שלי ולמלא את הריאות בעוד קצת אהבה.
פעם אמר לי החלילן שלי שזה קצת אירוני העובדה שהייתי צריכה להיכנס לכלוב כדי להרגיש חופשיה. ואני עמדתי מולו שותקת. נותנת לאמת הזאת לצוף בנינו, מכבדת אותה בדממה.
