הסיפור שאינו נגמר

ואז פתאום נגמר, ואני לא רוצה. ואתה מזרז אותי שלא אאחר, שאני צריכה לצאת. ואני מנסה לעשות את המבט הכי מתוק שאני יכולה, מקווה שאולי פתאום תשנה את דעתך. אבל אתה עיקש, וזה מה שצריך, ואני באמת מבינה. אולי בכל זאת רק עוד קצת, אני מבקשת בדממה. רק עוד רגע של אסקפיזם. רק עוד נשימה אחת שבה כל העולם הוא אני ואתה. אבל היד שלך כבר על ידית הדלת ואתה מניד את ראשך בשלילה. ואני נבהלת ועוברת לתחינה. חכה דקה לפני שאתה פותח את הדלת, לפני שאתה משלח אותי דרכה. תן לי רק עוד קצת לפני שאצטרך שוב לחזור למציאות. הרי אתה יודע כמה היא חסרת שליטה. שם בחוץ הכל כל כך ארעי, כל כך לא בטוח, לא כמו אצלך. והטלפון מלא שיחות שלא נענו והיא כבר מתחילה לחלחל בי, הדאגה. משהו לא בסדר, קרה משהו, אני מרגישה.  אז אל תהיה כזה צודק. אני יודעת שאני צריכה. אני יודעת שהזמן דוחק ושצריך לצאת מהבועה. אני יודעת שהמציאות קוראת לי ושאי אפשר לברוח ממנה. אבל תן לי רק עוד רגע. רק עוד נשיקה אחת, וחיבוק אחד. בבקשה ממך. אלך בסוף. אני מבטיחה. אני תמיד הולכת. אבל תן לי רק עוד דקה. אז אתה נכנע, ומחבק אותי קרוב ונותן לי רגע שוב להניח את ראשי על החזה שלך. ואני נושמת אותך ומשחררת עוד דמעה אחרונה. ואז אני יודעת שהפעם באמת נגמר לי הזמן, שכבר אין ברירה.  אני לוקחת נשימה עמוקה, פותחת את הדלת ויוצאת בלי להביט בך. זה בסדר, אני מרגיעה את עצמי ופותחת את הטלפון בדממה, נותנת למציאות שוב לסחוף אותי איתה. היא עוד תחכה לי כאן, הבועה.