אני מסתובבת בין הבלוגים כמו כבשה תמימה שהולכת בשקט בתוך צי של זאבים. ואני רואה את הצמא שלהם בעיניים, ואני שומעת את הצורך לטרוף בין המילים. ואני מטיילת לי בשקט ובשלווה בין הטורפים. רק שכאן הם סגורים בכלובים ואני חופשיה. מסתובבת בינהם ולומדת אותם, מקשיבה. ולכל אחד יש דרך אחרת לנסות לפתות אותי אליו, למשוך אותי קרוב יותר לסורגי הכלוב שלו. כאלו אם יצליח לקרב אותי מספיק, יוכל ללפות את ידי ולגרור אותי פנימה.
והם כולם ציידים, והכל מלא מלכודות שמיועדות לכבשים תמימות. כמו מלכודות עכברים עם גבינה. ועל רובן אני מדלגת בלי היסוס. כי יש מלכודות שכלל לא מיועדות לי. הן מיועדות לכבשים אחרות. הרי כל אחת מחפשת משהו, וצייד חכם יציב מלכודת נכונה. זה כמו שלא תשים כמלכודת כוס קפה עם חלב באמצע פלורנטין. הרי זה ידוע שכולן שותות שם חלב שקדים. וזה כמו שלא תמשוך סאבית עם הבטחות לאהבה נעימה. לא, אתה תספר לה על עשרים דרכים שונות להשפיל אותה.
אז ככה יצא שלא הייתה לי ברירה. גם כשראיתי את סורגי הכלוב, גם כשהיתה לי ברורה הסכנה של להיכנס לבפנים כדי לטעום מהגבינה, בכל זאת, כמו עכברה עיקשת, בסוף נפלתי לתוך המלכודת שלך .
