כשהייתי קטנה לשכן שלי היה משחק שנקרא, "אחת, שתיים, שלוש, בעיטה." זו היתה שיטה לגרום לכולם לעמוד בקצב. הוא היה הולך אחרי מי, ובכל צעד שלישי בועט קדימה. אם לא הלכת מהר מספיק, אם היית קרוב מדי, חטפת בעיטה לישבן.
וחשבתי לא מזמן, איך כולנו עושים זאת לפעמים. בלי משים. משמרים לנו רדיוס שבו, מי שמתקרב מדי, יחטוף. מעין רצועת ביטחון. כי קרוב זה מפחיד, ומסוכן. כי מי שקרוב מידי יכול להכאיב, או לפגוע. ומצד שני, הקרבה מחממת ונעימה. אז ככה בלי משים, אנחנו מקרבים אלינו אנשים, ואז פתאום ברגע של בהלה, כשנורות האזהרה מתחילות להאיר ונשמעת אזעקה, אנחנו בועטים. בעיטה כזאת שתפגע רק במי שקרוב מספיק. רק שזה משחק מסוכן. כי אנחנו מפתים אותם להתקרב, אנחנו רוצים אותם לידנו. כי בקרוב יש חום, ורגש, ואולי אפילו קמצוץ של שכינה. רק שאז אנחנו מרגישים פגיעים, ופתאום.. "אחת, שתים, שלוש, בעיטה." והם יחטפו פעם אחת. והם יכאבו פעם שניה. אבל בפעם הבאה, הם ילמדו כמו שאני למדתי כילדה, לשמור תמיד על מרחק ביטחון כדי לא להיות בטווח פגיעה.
