שכבתי לידך וחיפשתי לנו הגדרה טובה. למה אנחנו, ואיך ולמה. אני אוהבת הגדרות. הן נותנות לי ביטחון. אבל אני גם לא מאמינה בהגדרות. אני תמיד מפרקת אותן. אז ככה נכנסתי למערבולת מחשבות, מחפשת הגדרות ומלאת ספקות. ואתה ראית שאני במצוקה. וכשניסיתי להסביר בלי הצלחה, השתקת אותי וכמו אבא שיודע מה הילדה שלו צריכה, ליטפת לי את הלחי, ואז הפכת אותי על הבטן בתנועה מהירה. ורגע אחרי כבר פיסקת לי את הרגליים והיית בתוכי עמוק. ופתאום הכל נרגע. כבר לא הבנתי למה בכלל צריך הגדרה. הרי זה כל כך ברור שאני פה מתחתיך. וכשפתחתי עיניים לרגע, גם לא ראיתי אף סימן שאלה.
יש מי שמתאר אורגזמה כהתפרצות געשית, או זיקוקים. וחשבתי שאצלי זה הפוך. ההתפוצצות היא לא החוצה, היא לבפנים. זה כמו חור שחור ששואב הכל. ריק שלתוכו נעלמים המחשבות, התהיות והספקות. וברגעי השיא המיוחלים, אז ברגע אחד מתמוטטים כל הפיגומים שבניתי סביב מה שהוא האני. אלו שבנויים מהיגיון, ומוסר, ותודעה, וכל מה שהוא הברכה והקללה של להיות אנושיים. לרגע אחד אין כלום.. נשאר רק גוף שהוא אני.
"את רגועה אחרי שאת גומרת ילדה" אתה אומר לי.
"כן," אני עונה. "שקט לי.
אבל הנה אני שומעת את הטרקטורים בדרך לבנות מחדש את הפיגומים. אולי נבדוק מה יקרה אם נפיל אותם עוד כמה פעמים?"
