אנחנו יושבים בבית קפה ומדברים עלינו. עלי, ועליך ועל מה שהיה. כמו סוקרים את החיים עד לאותה נקודה. ואתה מספר לי על אחרות, על הנשים שלך. ועם כל מילת תיאור אני מדמיינת לי בראש איך מתגבשת לידך איזו צללית לא ברורה של אותה בחורה. ואני שמה לה איזה תווי פנים שנראות לי נכונות, רק כדי שאדע להבחין בינה לבין השניה. הן מתחילות לאט לאט להקיף אותך. כל אחת והסיפור שלה. אנחנו מדברים ואני מסתכלת עליך, ובזווית העין רואה גם אותן. הן לא מביטות בי. הן מרוכזות רק בך. אחת יושבת לך על הברכיים כמו ילדה קטנה, אחרת שמה לך יד מנחמת על הכתף לתמיכה. ויש את זאת שכל כך קרובה אליך שכמעט אי אפשר להפריד בינה לבינך. ואני תוהה איפה אני משתלבת שם. מנסה להבין מה קיבלת מכל אחת, מה היא היתה בשבילך. כמה אני דומה או שונה. וברגע של חוסר ביטחון אני מסתכלת אחורה, לשתי הצלליות שלי שעומדות לצידי. השטן והמלאך שלי. האחד מחבק אותי חיבוק עדין, האחר, מניח יד של בעלות על הצוואר שלי. אבל אני לא מוצאת בהם יותר מדי נחמה או תשובה. הם פשוט שם, חלק ממני.
אז אנחנו קמים, ומתחילים ללכת לכיוון הדירה. ואני תוהה אם מישהו רואה איזו חבורה מוזרה הולכת שם. שני אנשים שמוקפים בצלליות מהעבר.
אתה נכנס לדירה הקטנה ואני בעקבותיך. "ארצה" אתה מצווה בלי להביט בי, ואני תוך רגע מגיבה. אני מתפשטת ונעמדת במרכז החדר. ובדרך למטה עוד נדמה לי שאני רואה את הפרצופים שלהם מהחלון בחוץ, מסתכלים בעניין או חשדנות בכל תנועה. אבל איפשהו למטה, שניה לפני שהראש שלי נוגע ברצפה והישבן עולה למעלה, פתאום החדר משתתק. או אולי בעצם העולם? כמו מין בועת אוויר גדולה ששנינו בתוכה. וכבר אין אף אחד אחר בחלון, או בעצם בעולם? למטה שם זה רק אני ואתה.
אחר כך תהיתי קצת על איך תראה הצללית שלי שתלווה אותך (אמרנו שלושה חודשים?) דמיינתי אותה עומדת מאחוריך, מעסה לך את הגב בשקט, ומודה על זה שיש לה אותך.
