הסיפור שאינו נגמר

הוא מורה לי לשבת על השולחן, הגב צמוד לקיר, וכפות הרגלים מונחות על השולחן. "תפסקי רגליים," הוא אומר. ואני, למודת ניסיון שכמותי, ממהרת להצמיד אותן חזק. הרי שום דבר טוב לא יצא מזה. רק שאז הוא אומר זאת שוב, הפעם עם קול השולט הזה שלו, והרגליים הבוגדניות האלו נפתחות לבקשתו. כלומר עד שאני רואה את המצבטים עם החשמל ואז הן נסגרות מהר חזרה. אז הוא קושר לי כל רגל לקצה אחר של השולחן, דואג לשמר את הפיסוק הרחב, ומצמיד את מצבטי הרשע לשפתיים שלי. ואני נושמת עמוק ומנסה להכיל את הכאב, מתפתלת על השולחן. ורגע אחרי הוא כבר דוחף לתוכי וויברטור, ואני כבר לא בטוחה אם אני יותר כואבת או יותר מתענגת. ואז הוא מוסיף גם את הוונד, ואני כבר מתפתלת לחלוטין על השולחן. רגע מנסה להתקרב אליו, ורגע אחרי כבר לא יכולה להכיל את המגע באזור שהפך כל כך רגיש, ורק מנסה לברוח מההתקפה. לא שזה עובד לי. כי הוא אמר לשבת על השולחן, וכי הרגלים קשורות כך שאני כולי מפוסקת מולו. ואני מרגישה איך אני מאבדת שליטה על עצמי. נדהמת מהקלות בה הוא משחק בגוף שלי. וכשהוא סוף סוף מפסיק, אני כולי מתנשפת, ומותשת, ומזיעה, מרחפת לי באיזה ענן מופלא. רק שאז, כשהויברטור והוונד מורחקים, אני נזכרת בחשמל, ושבכלל כואב לי נורא. איך שוכחים דבר כזה? אז חזרתי לנקודת ההתחלה מתפתלת מכאב על השולחן מולו. "שכחת להפסיק את החשמל" אני אומרת לו בתמימות גמורה. אבל הוא רק מחייך ומציע לי לבקש שוב, הפעם יפה. ואני כאובה מדי, ומותשת מדי, ונוזלת מדי בשביל לחשוב בהיגיון מכריזה שאין מצב. אז כואב קצת, לא נורא. והוא יושב מולי, בוהה בי מתפתלת משועשע. "רק משפט פשוט" הוא אומר לי, ואני מסרבת בתוקף. "לא, אני לא מפסידה לך." עכשיו אני רוצה להגיד שבאמת, זו לא היתה ההחלטה הכי חכמה, אני מודה. אבל אתם חייבים להבין שיש גבול כמה אפשר לחשוב כשמחשמלים לך את הכוס. ובכלל, אי אפשר לשפוט אדם שרגע לפני היה שלולית על שולחן ונמצא בדיוק בתהליך של התמצקות חזרה. אז הכרזתי מלחמה. והוא רק יושב מולי צוחק, ועוד טוען שהוא לא בטוח איך זה נחשב מלחמה אם אני מתפתלת על השולחן והוא רק נהנה. אבל אני כבר טיפסתי לי גבוה על העץ, ואין דרך לרדת ממנו בלי לצאת טיפשה. אז נשארתי שם על העץ, במין חשיבה של גבורה עילאית. הוא בטח עוד מעט ישתעמם ויכנע. אז טוב, זה לא קרה. במקום הוא פשוט הזכיר לי שהוא מחזיק את השלט והעלה את החשמל לעוצמה הכי גבוה (הוא עוד יגיד לכם שהוא העלה רק באחד, אבל עם כל הכבוד הוא לא זה שהתחשמל אז שלא יבלבל אתכם עם העובדות בבקשה). וככה תוך רגע מעקשנות בלתי שבירה, הפכתי לתולעת עלובה. מתחננת על נפשי שרק יפסיק את הדבר הנורא הזה, ושאני לא יכולה. אבל אולי איזה שארית של עקשנות נשארה כי יכול להיות שהמשפט המלא היה "בבקשה בעלים, אני מתחננת תפסיק את החשמל, בן בלייעל שכמותך." מה ששוב, בדיעבד, לא היה הדבר החכם לעשות. ואני הרבה פעמים מחשיבה עצמי כלא טיפשה. אבל הפעמים האלה הם לא כשהגוף שלי כולו הופך לפלסטלינה. אז הוא הוריד לרגע את הרמה, רק כדי להעלות אותה שוב כעונש על הקללה. לקח עוד פעמיים כאלו עד שהוא התרצה ועצר את הזוועה. ורגע אחרי, כשישבתי לרגליו, והוא ליטף לי את הראש ברוך כזה והרגשתי איך המחשבה שלי לאט לאט חוזרת לעצמה, אז חשבתי שאולי, בדיעבד, אם הייתי יכולה.. אז הייתי חוזרת על הכל שוב, בדיוק איך שהיה.